•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

QUOTE (avril14 @ 19/12/2006) QUOTE (ברוש 😊,19/12/2006] פרק מדהים  ..
השלמתי עכשיו מעמ' 117
עד עכשיו  😊
ה = מ = ש = ך !
תודה:]
חחח מעמוד 117?
בטח התעייפת! מסכנה:[

הממשך ! 😮
ודווקא לא עייף ..
הסיפור מעניין 😉

יאו מדהיים אלווהים
המשך

יצצצא מהממםםם 😊
הממשךך
דחוףףף =]]

יצא יאאפפה.. =]

מחכה לעוד המשך :]

יוהוהו פרקים מדהימיייים!!!!!


אני מזה מקווה שעד מחר יהיה עוד המשך, כי אני עוזבת מחר, ובדודה שלי עוד קצת מהסיפור שלך!:]]

יש לך באמת יכולת כתיבה מדהימה!!!!:]]]]

פפפפרקקקק מדהייייייייייםםםם... 😂
השקעתתת 😉
מגיעע לאוריתתת הזבבבללל הזאאאתתתייי, שתאאאכככללל ת'ללבב.. חחחחח 🙄
ואיזה חמממווודדדייי בןן 😊
מחכככה להמשששךךך 😛
מואאאעה 3>

=פרק 93=

התעוררתי, ראיתי שהשעה 10 וחצי בלילה. ירדתי למטה ולא ראיתי אף אחד מההורים.
"אמא... אמא! אבא?" צעקתי כשנכנסתי הביתה, לא מצאתי אף אחד מהם. אה נכון, אבא אמר משהו על איזו ארוחה, אבל איפה אמא? הלכתי לחדר שלה ולשאר החדרים בבית ולא מצאתי אותה. "אמא!" המשכתי לקרוא, לאיפה היא נעלמה? ולמה היא השאירה את הדלת ככה פתוחה? יצאתי דרך הדלת האחורית לגינה, שמישם יש המשך לבריכה ואז ראיתי אותה. היא ישבה על שפת הבריכה הקטנה עם רגלייה בתוך המים.."אמא!" צעקתי והיא לא הסתובבה אפילו. התקרבתי אלייה והתיישבתי על ידה.
אני: "אמא? מה יש לך?" למרות כל הריבים שלנו, פתאום דאגתי לה.
אמא: "מיטל תכנסי לבפנים"
אני: "לא, נו אמא מה יש לך?"
היא הסתירה את פנייה עם השיער שלה, הזזתי אותו בעדינות וראיתי שהיא בוכה
אמא: "לכי!"
אני: "למה את בוכה?"
אמא: "תכנסי!"
אני: "לא רוצה, נו אמא דיי תגידי לי מה יש לך!" התחלתי להילחץ
אמא: "יש לך אבא חרא!"
שתקתי
אמא: "תכנסי הביתה מיטל!"
אני: "אנ..אני לא רוצה לעזוב אותך ככה.... אמא"
אמא: "א-ל תקראי לי אמא!" היא צרחה
קמתי על רגליי, עמדתי משותקת. לא האמנתי שזה מה שהיא אמרה כרגע. אבל מה אני עשיתי?
נכנסתי הביתה בריצה ועליתי לחדר שלי, הדמעות מייד פרצו החוצה, נזרקתי על המיטה ורק בכיתי, בכיתי ובכיתי.
הפלאפון שלי צלצל, לא היה לי אפילו כח לענות, אבל כשהבטתי על הצג ראיתי שזה בן
אני: "הלו?"
בן: "יפה שלי, מה נשמע?"
אני: "ב...בסדר, מה איתך?"
בן: "סבב.... רגע מה יש לך? את בוכה?"
אני: "ל..א" ניסיתי להסדיר את נשמתי
בן: "מיטל, אני מרגיש שמשהו שונה אצלך"
אני: "לא, באמת.. הכל בסדר מאמי.."
לא רציתי להפיל עליו גם את הצרות שלי, אני בטוחה שכבר נמאס לו לשמוע את הסיפורים שלי.
בן: "בטוח?"
אני: "כן... קצת הצטננתי.. זה הכל"
בן: "אוקיי.. מאמי, רציתי להודיע לך שאני נוסע עכשיו אני חוזר מחר ב7 בערב"
אני: "מה, לאן?"
בן: "לדודה שלי, עזבי.. רבה עם בעלה, הוא עזב את הבית.. אנ נוסע לשם עם אמא שלי להיות איתה אנחנו חוזרים מחר בערב"
אני: "אז לא תבוא מחר לבית הספר?"
בן: "לא יפה שלי"
אני: "טוב..תהנה"
בן: "מה יש לך את יבשה כזאת?"
אני: "אני לא יבשה.."
כל כך רציתי להגיד לו שלא ילך, שיבוא אליי, שיהיה איתי, שכל כך רע לי.
בן: "נו, אני מרגיש שמשהו שונה אצלך!"
אני: "אתה מדמיין!"
בן: "טוב עזבי" הוא אמר בטון מיואש
אני: "א...אני אוהבת אותך"
בן: "גם אני אוהב אותך"
ניתקנו את השיחה ועוד יותר הרגשתי חרא עם עצמי. הוצאתי את חפיסת הסיגריות מהמגירה, הדלקתי סיגריה, התיישבתי על עדן החלון ועישנתי באיטיות. הייתי נותנת הכל עכשיו רק כדי להעלם.
פתאום, הדלת נפתחה
---
"דורון, הגעת הביתה?" מאיה שאלה
דורון: "לא, אני עוד מעט מגיע... סתם עושה סיבוב, חושב קצת את יודעת"
מאיה: "אוקיי, הכל בסדר?"
דורון: "הכל מעולה.. מאוד נהנתי"
מאיה: "גם אני.. דורון, תראה, אני לא יודעת איך להגיד את זה.. אבל..אתה..אתה נשוי, אתה מבין?"
דורון: "את צודקת, אני טועה, אבל הנישואים ביני ובין אישתי הולכים להיגמר בקרוב, אני כבר לא אוהב אותה, לא נמשך אלייה, היא.. היא ניהלה רומן מאחורי הגב שלי במשך חצי שנה, אם לא יותר"
מאיה: "וואו, אני..אי מצערת.. אבל באמת שאני, אני לא רוצה להיקתע בניכם ככה סתם.. אתם עדיין נשואים, אתם עדיין יכולים לחזור אחד לשניה.. אתה מבין? אני פשוט לא רוצה.. להיפגע"
דורון: "איך אני יכול לפגוע ביפייפייה כמוך, תגידי לי?"
הוא יכל לשמוע על קולה שהיא צוחקת צחוק מבויש, הוא דמיין אותו בראשו איך היא עומדת מולו, מחייכת את החיוך הענקי והזוהר שלה.
דורון: "חוץ מיזה, אני מבולבל, תאמיני לי. ואת צודקת, אני לא יכול להחליט ככה פתאום.. אבל אני מרגיש ש..שביני ולביך מתחיל להתפתח משהו יפה, משהו שלא הייתי רוצה להרוס.
---
"נו בן תצא כבר מהמכונית!" ליסה צעקה אליו. בן יצא מהמכונית והוציא את תיק בית הספר שלו ששם שם כמה בגדים ועוד דברים.
בן: "אמא, אבל מחר חוזרים נכון? שלא תחליטי פתאום להישאר"
ליסה: "כן! מחר חוזרים! עכשיו בוא כבר, היא צריכה אותי"
בן: "למה היית צריכה לסחוב אותי איתך?"
ליסה: "אתה מוכן להפסיק בבקשה לדבר שטויות? תודה, בוא" היא אמרה בלחץ.
שניהם התקדמו אל עבר הבניין של אחותה של ליסה, רוז. הם עלו אל הקומה השנייה ודפקו בדלת, כעבור כמה שניות פתחה את הדלת אישה בגובה 1.67, מלאה קצת, שיער ג'ינג'י מתולתל אסוף לקוקו מפורק ועיניים ירוקות גדולות.
"אוי רוז!" ליסה פלטה וחיבקה אותה חיבוק ענקי
הם נכנסו אל תוך הבית ורוז מייד הכינה לשלושתם תה חם עם לימון. הם התיישבו שלושתם בסלון, בן זפזפ בין הערוצים
ליסה: "ש..שאני אגיד לו ללכת?" היא לחשה לרוז
בן: "זה בסדר, אני הולך" הוא הרים ידיים ועלה לחדר למעלה, הוא ממש היה זקוק לשינה. הוא פשט את בגדיו ושם על עצמו רק מכנס טרנינג בצבע ירוק כהה, הוא הדליק את החימום בחדר ונכנס מתחת לשמיכה.
---
"רוז, הוא יחזור, את תראי! אני בטוחה שזה סתם ריב"
רוז: "זה לא סתם ריב ליסה, הוא אומר שקשה לו עם הילדים, תומר עושה צרות בגן, אני לא מבינה, אם הוא ידע מההתחלה שהוא לא מסוגל להתמודד עם אחריות כזאת למה בכלל הבאנו ילדים לעולם?!"
ליסה: "אל תדברי ככה! ילדים זה דבר נפלא, תראי איך תומר וענת האירו לך את החיים! בבקשה אל תדברי ככה, הוא יחזור, תתני לו את הזמן שלו, הוא צריך אולי קצת להירגע, לחשוב.. קצת חופש. את יודעת איך זה נו, אני לא צריכה להסביר לך"
רוז: "אני לא יודעת" היא טמנה את ראשה בכפות ידייה "אני לא יודעת"
---
"מיטל! מה זה?!" אמא שלי צעקה והתקדמה אליי, מייד העפתי את הסיגריה מהחלון אבל מה זה משנה, היא ראתה את זה.
אני: "מה את רוצה?"
אמא: "ממתי את מעשנת?"
אני: "אני לא!"
אמא: "תעני לי מיטל אל תעצני אותי!" היא צרחה
אני: "התחשק לי.. אתם משגעים אותי טוב?? כל החיים האלה פאקינג מחורפנים!"
אמא: "ועישון פותר לך את הבעיות?"
אני: "כן"
אמא: "אני לא מאמינה איזה זונה גידלתי!"
אני: "מה? תחזרי בך!"
אמא: "לא אני לא, תראי איך את מתנהגת... גועל נפש. את מגעילה אותי" היא מלמלה ויצאה מחדר.
ואני? אני שוב התחלתי לבכות.
---
דורון נכנס הביתה בשקט, הוא שם לב שכל הבית חשוך ומייד הלך לסלון, הוא התשפט ונשאר עם מכנסי הג'ינס שלו, נשכב על הספה ונרדם.
---
למחורת התעוררתי ב7 וחצי בבוקר, קמתי בלי חשק וישר שטפתי את הפנים. ניסיתי לשחזר את מה שקרה אתמול ושוב רציתי לבכות, אני יודעת שאולי אני מגזימה אבל פשוט הכל נמאס כבר. לבשתי במהירות את אחד הג'ינסים הבהירים שלי, מגף שטוח בצבע חום וסווצ'ר מחמם לבן. לא היה לי אפילו כח להתאפר אבל לא יכולתי להתעלם מהעיגולים השחורים מסביב לעיניים, ובכלל, כל הפנים שלי היו נפוחות מרוב הבכי. שמתי במהירות קצת מייק אפ ופודרה וטיפה סומק ויצאתי. כשהגעתי מייד עליתי לכיתה, הייתי כל כך עייפה. הצלצול נשמע והתחילו להיכנס כל מיני תלמידים לכיתה..
"מה את עושה פה? יש עכשיו מתמטיקה" אמרה לי אחת הבנות בכיתה וקמתי בעייפות והלכתי לכיתה השנייה, לקבוצה שלי במתמטיקה. לירז ונועה כבר ישבו שם.
"איפה היית?" לירז קפצה עליי בחיבוק
אני: "הייתי..פה"
נועה: "מה יש לך? הכל טוב?"
אני: "כן, אני פשוט קצת עייפה"
עניתי להן ביובש. לא היה לי כח לדבר, לא רציתי לספר להן כלום או לשתף אותן. אם הייתי יודעת מה יקרה בעתיד הייתי מייד מנצלת כל רגע.
לירז: "מה עושים היום בערב?"
אני: "אה.. יש מסיבה"
לירז: "וואלה? איפה?"
אני: "איפהשהו.. במועדון בתל אביב, רוצות לבוא?"
לירז: "ב-רור!" היא צעקה בהתלהבות
נועה: "אני לא אוכל להגיע, יש לנו ארוחה אצל משפחה בפתח תקווה"
אני: "חבל"
נועה: "כן לא נורא, יהיו עוד פעמים" היא חייכה
המורה נכנסה ומייד התחילה ללמד, לא היה לי כח להקשיב גם לה. הרגשתי את הרטט בכיס שלי, הוצאתי את הפלאפון וראיתי שהתקבלה הודעה חדשה
()טולי, אני אוהב אותך את החיים שלי! בוקר נפלא!()
מייד חיוך ענקי עלה על פניי, אני חושבת שהוא הבנאדם היחיד שאיכשהו מצליח להעלות לי את המצב רוח.
החזרתי לו מייד הודעה ()גם אני אוהבת אותך מדהים שלי..מווואההה()


אני מצטערת שיצא קצר ובלי מתח אני פשוט ממש עייפה..אוהבת3> אני אנסה להמשיך מחר! מוואההה

השלמתי עכשיו איזה 4 המשכים.. והסיפור פשוט נהיה יותר ויותר יפה מרגע לרגע!
תמשיכי:]

ויש לי שאלה...הפסיכולוג של נועה הוא לא אותו אחד שכתב את הספר? כאילו, ההוא מהבית יתומים...?

לילה טוב :]]
קראתי את הסיפור שלך בפורום אחר..ועכשיו ראיתי אותו גם פה אז החלטתי להגיב..

הפרק החדש מהמם!!!
תמשיכי כמה שיותר מהררר

>מרינושש