-----הסיפור שלי-----

המשךךךךךךךך

=פרק 81=

חזרתי למיטה אל שני, דיברנו קצת, העברו מן 'חוויות' כאלה. נשארנו לדבר ככה עד לפנות בוקר.. עד 5 ככה. אמא שלה וחבר שלה קמו וראו שאנחנו ערות..
שני: "אוי, עכשיו היא תתעצבן עליי"... שני לחשה לי מתחת לשמיכה. כבר היה נמאס לה מכל המריבות האלו.
אני: "אל תדאגי, תספרי לה, וזהו, אני בטוחה שהיא תבין" החזרתי בלחש. כעבור כמה שניות אמא שלה קראה לה החוצה ועצקה, היא התעצבנה כזה שלא ישנו כל הלילה ורק דיברנו.. שני קמה מהמיטה ויצאה אלייה, הדלת הייתה בקושי פתוחה אבל עדיין יכולתי לראות מה קורה בחוץ. אמא של שני עמדה ושני מולה.
אמא: "את נורמלית? למה לא הלכתן לישון? אני לא מבינה!"
שני: "באמת שאני יכולה.."
אמא: "יכולה מה? אני לא מבינה מה עשיתן כל הלילה .. רק דיברתן בקול.."
שני: "אני מצטערת.. אבל אמא יש סיבה שהיינו ערות כל הלילה"
אמא: "נו מה?"
הן התקדמו לסלון וישבו עם חבר של אמא שלה. היא סיפרה הכל ואני רק קברתי את עצמי עמוק ועמוק יותר בתוך השמיכה. כל כך התביישתי, כל כך שנאתי את עצמי, הרגשתי שאני אשמה. אבל נזכרתי בלילה הקודם, הבטחתי לעצמי שניא משתנה, שאני אשים זין על הכל. אחריי כמה דקות שני חזרה לחדר ואמרה שהכל בסדר, ושהכל הסתדר. אמא שלה וחבר שלה עברו על יד החדר, אמא שלה החליפה איתי כמה מילים, אני לא ממש זוכרת על מה [לא רוצה סתם לכתוב] והם יצאו לעבודה. אני ושניהיינו מתות מעייפות אז הלכנו לישון. כשהתעוררתי השעה הייתה 12 או 1 בצהריים. קמתי בעייפות לשירותים ואז שתיתי משהו.. ניסיתי להעיר את שני אבל היא ישנה כמו דוב:| אז ויתרתי לאותו רגע. התחברתי לאייסיקיו וכתבתי אוואי...
-----
לא פה..
נמאס מהכל
-----
יש התחילו לשלוח הודעות
~*~*~
מעיין - חחחחחח זונה
*אפילו לא התייחסתי*
~*~*~
יאנה - אב'? כשתיהי פה דברי איתי דחוף
אני - אני פה
יאנה - את נורמלית?! פשוט בא לי להרוג אותך!איך לא סיפרת לי?
אני - לא סיפרתי לך מה?
*הצטערתי שבכלל עניתי לה*
יאנה - אל תשחקי אותה ראש קטן! על מה שקרה אתמול! ליהי סיפרה לאח שלה כולו עצבים יענו חבל לך על הזמן הוא בא היום לגדרה המזדיינת בתחתהזאת שלך, אני זונה אם הוא לא שורף להן את הבתים
אני - מה?!!??!! מי אמר לך את זה?!
יאנה - הוא בעצמו..
אני- עופר? את בטוחה? אין מצב!
יאנה - עזבי יש מצב אין מצב... שימותות שרמוטות חכי תראי מה יהיה
אני - לא עזבי. אניר ק רוצה לשכוח מהכל... אינ לא רוצה עוד להסתבך
יאנה - אין כזה דבר עוד להסתבך... אני אישיתא זיין אחת אחת.. מה זה באות לי איזה כמה זונות בנות זונות מיישוב לא מוכר חשותע ברייניות עולם, בואי ניראה אותן.. אני בת זונה אם כל אחת לא חוטפת מימני אישיתתתתת דקירה!
אני - טוב תירגעי אבל..
*על פי הניסוח בכתיבה שלה יכולתי לתאר את הפרצוף שלה. מרוב שאני מכירה אותה כל כך טוב אני יודעת שהיא יושבת עם סיגריה מול המחשב, רד בול, שומעת איזה שירים עצבניים של סטלנים, וכולה עצבנית.*
יאנה - טוב תראי, לא יודעת מה הלגיד לך.. אני חייבת לעוף לג'סטין. אם את רוצה לעצור את זה תתקשרי לעופר ולא יודעת.. תגידי לו משהו..
אני - טוב מותק..
יאנה - יאללה.. ביי
אני - ביי
~*~*~
גיליתי שיאן לי בכלל פה אתהטלפון של עופר, שיש לי רק בבית על איזה דף...ממש התעצבנתי..
הייתי כלכך עצובה. כל כך מבואסת.. רציתי למות. אבל אז פתאום החלטתי, שאני לא נשארת פה יותר. שעוד היום אני אורזתתיק ועפה לאלינה לבת-ים עד סוף החופש. ניסיתי להעיר את שני..
אני: "שני..שני..שני..נו קומי... נו קומי שני..."
שני: "אה...מה.."
אני: "תקשיבי אני נוסעת לבת-ים את רוצה לבוא איתי?"
שני: "מה?.. לא הבנתי מה?"
אני: "אני נוסעת לבת-ים עוד שעה ככה רוצה לבוא איתי?" שאלתי כי ידעתי שהיא תמיד רצתה לבוא איתי ולא יצא
שני: "עזבי אותי את והבת ים שלך נו.." היא אמרה והתעצבנתי כזה. לא היה לי כח אפילו לשכנע אותה.
אני: "טוב אני יוצאת בואי תנעלי.."
אמרתי ונעלתיאת הנעליים שלי, דחסתי הכל לתיק..
שני: "זה בסדר אני אנעל" היא אמרה בקול ישנוני...
אני: "טוב... ביי.." אמרתי ביובש ויצאתי. ידעתי שיאן לי אף אחד, וכל כך לא רציתי שעוד יידעו על זה.
יצאתי מהלובי של שני והרמתי טלפון לאחותי
מירב: "הלו?"
אני: "מירב?.. תקשיבי את היום נוסעת לבת-ים?"
מירב: "כן 10 דקות אני יוצאת בדויק לעבודה למה?"
אני: "יש מצב את לוקחת אותי, אני אהיה מוכנה בזמן מבטיחה!"
מירב: "טוב.. אבל אם את לא מוכנה אני נוסעת אני לא מכחה לך כמו תמיד"
אני: "טוב.."
מירב: "לא אני רצינית, יש לי עבודה אני לא מתכוונת לאחר"
אני: "טוב הבנתי..אל דתאגי אני אהיה מוכנה"
מירב: "טוב...ביי"
אני: "ביי"
ניתקתי והסתכלתי בשעון, 13:45. הייתה לי עוד טראומה מאתמול שפחדתי אפילו ללכת הביתה, שאולי אניא ראה אחת מהן בדרך. פשוט תפסתי ריצה של החיים שלי לבית שלי,ה געתי ואמא שלי פתחה לי. הייתי כל לחוצה, כל כך עצבנית, פחדתי שהיא תשים לב לשיער המשונה שלי אז איך שנכנסתי ישר שמתי את הכובע הראשון שראיתי, זה היה כובע של אמינם כזה לבן וכתוב באדום "D12" אבל בצד תמונה קטנה שלו.
אמא: "מה זה אין שלום אין כלום"
אני: "אמא אני מאחרת, מירב עוד 10 דקות פה אני נוסעת לבת-ים לאלינה"
אמא: "רגע רגע רגע.. עוד לא ראיתי אותך בכלל.. לא דיברנו על זה"
אני: "אין מה לדבר"
אמא: "טוב...אבל רק בגללש זאתא לינה. אני מכינה לך כסף, תשתתפי בהוצאות, לא נעים. ואני מביאה גם כסף לאוכל, שתקנו"
אני: "טוב טוב" אמרתי בחוסר סבלנות. רציתי להגיד לה רק שתשתוק ושאני אוכל לעוף מישם. הוצאתי איזה 2 או 3 תיקי גב כאלה והכנסתי כל המ שראיתי, ג'ינס, מכנסיים, חולצות, תחתונים, חזיות, גרביים, איפור, לקים, מברשת.. לא היה מקום אז לקחתי כמה שקיות גדולות כאלה ומיליתי גם אותם בנעליים ובגדים ודברים כאלה.. בספר הכישוף, ביומן שלי, בתמונות..
אמא: "אז למה רבתן אתמול?" היא אמרה והביאה לי מעטפה לבנה, פתחתי אותה וראתי מלא שטרות של 200.
אני: "אמא מה זה בשביל מה לא צריך"
אמא: "לא שיהיה.. לאוכל.. לשלם.. אל תדאגי אני דיברתי עם אמא של אלינה לפני שהיא טסה"
אני: "טוב..."
אמא: "נו... אז למה רבתן אתמול?"
אני: "סתם ריב של בנות"
אמא: "השלמת עם נטע?"
אני: "מה ניראה לך?!"
אמא: "לא יודעת, אני שואלת אותך"
אני: "לא לא השלמתי עם הבהמה הזאת"
אמא: "אה... היא הייתה פה אתמול"
התיק נפל מידיי
אני: "מה?! מתי?!"
אמא: "בלילה... אחריי שאמרת שאת ישנה אצל שני. היא באה עם ירדן, אורטל וסשה ועוד אחת שאני לא מכירה... ניראה לי..."
אני: "מעיין? גברית כזאת מכוערת עם קול בס?"
אמא: "כ...כן!"
אני: "אהה. נו.."
אמא: "הן שאלו אם את בבית, אמרתי שלא.. ואז הן אמרו שיש פה בגדים שלהן.. אז הבאתי להן והן לקחו"
ואז נזכרתי בדברים של טניה ושל נטע שהיו אצלי, עוד ממזמן. לא האמנתי איך אין להן חוצפה לשרמוטות האלה. שמעתי את הצפירה של אחותי מבחוץ, ארזתי עוד דברים אחרונים ויצאתי. נכנסתי לאוטו והתחלנו לנסוע.
מירב: "למה לא הודעת קודם שאת באה, למה הכל ברגע האחרון"
אני: "נו מירב דיי, החלטתי עכשיו וזהו"
מירב: "אמא אמרה לי שרבת עם חברות שלך אתמול"
אני: "כן לא משהו רציני..."
מירב: "טוב..."
התקדמנו ליציאה מגדרה ואני בדיוק הוצאתי מהכיס שלי אתהדף הקטן ועליו המספר של עופר. באתי להתקשר ובסוף החלטתי לשלוח הודעה.
()איפה אתה? זאת קורל()
=-=בדרך למקום המחורבן שלך=-=
()איפה בדיוק?!()
=-=לא יודעת לייד תחנת דלק... אנערף.. אניא מצא איך להיכנס=-=
הוא אמר ואניה רגשתי כמו בסרט, ידעתי על איזה תחנת דלק הוא מתכוון, הבטתי בצדדים וראיתיאת האוטו שלו. מקדימה הוא ישב ואמיל [אח של יאנה הגדול, בגיל של עופר] נהג. מאחורה מלא גלונים של דלק. התחלתי להתחרפן ולסמן עם הידיים "לא" אבל הוא לא ראה.
()תחזור מייד הבייתה, אל תעשה את זה אני מתחננת()
=-=למה לא?! אני לא מבין!!!!!=-=
()אני מתחנננת אליך בבקשה. נעשה את זה יום אחר מבטיחה()
=-=מבטיחה? מילה שלך?=-=
()כן.. בבקשהתחזור, אני מהיום בבת-ים, כמעט כל החופש()
=-=טוב. חבל. איך שאת רוצה. אניא דבר איתך=-=
()תודה אחי... ביי מאמי()
=-=ביי ילדונת=-=
מירב: "מה הלחץ בהתכתבות?"
אני: "לא כלום.." הייתי יותר רגועה כשראיתי את עופר עוקף אותנו כבר בדרך למרכז.
מירב: "איפה להוריד אותך? אצל אלינה?"
אני: "כן"
מירב: "טוב... מה יש לך? את לחוצה ושקטה כזאת.. קרה משהו?"
אני: "לא לא מה פתאום" חייכתי חיוך מזוייף הודלקתי את הדיסקמן שלי. שמתי אתה שיר של לינקין פארק, NUMB. השיר שהייתי כל כך מטורפת עליו באותה תקופה. אפילו שהייתי עם 2 אוזניות באוזן כיולתי לשמוע מה קורה, הפלאפון של אחותי צלצל וסתם בשביל לשמוע הורדתי אוזנייה אחת. היא ענתה וזה היה על רמקול
....: "הלו? מירב?" נשמע קול מוכר מאוד של אישה בשנות ה30-40 לחייה
מירב: "כן מי זאת?"
....: "איפה את?"
מירב: "אני? בדרך למרכז, מי זאת?" ואז היא פנתה אליי ולחשה "בטח עוד מטופלת.." [אחותי הייתה מטפלת בכל מיני דברים, לא חשוב לעכשיו].
....: "את עם אחותך הקטנה קורל?"
מירב: "כן..."
....: "אז אני שומעת שאני על רמקול לא?"
מירב: "כן.. רגע מי זאת אני לא מבינה"
....: "בבקשה תורידי אותי המרמקול אני רוצה לדבר איתך"
מירב: "אני לא יכולה אני בנהיגה"
....: "זה חשוב"
אחותי לא הבינה והיא ניתקה אתהרמקול ושמה את הפלאפון קרוב לאוזנה, כבר לא כיולתי לשמוע. שמתי אתה אוזניות חזרה.. ורק ראיתי את אחותי מדברת ומתעצבנת.. ואז היא ניתקה והסתכלה עליי במבט מזועזע. היא עצרה אתה אוטו בפינת הכביש
אני: "השתגעת? מה עצרת פה?"
מירב: "אני השתגעתי? תגידי לי את נפלת על הראש?" היא צרחה בעצבים
אני: "מה?.."
מירב: "............

יואוווווווווווווווווו אני לא יכולה יותר עם המתח הזה
את כותבת מהמםםםםםםםםם
ה=מ=ש=ך דחווףףף..בבקשהה

פרק מושלם 😊
המשךךךך

שכחחתי לרשום תשם בתגובה האחרונה 😁

היא סיפרה לאחותך הכל ?
תמשיכי בובה שלי

מהההה?? מי זאתתת!?!?!?!
בטחחח אחתת מאלללה הזונותת =\

בעעע אבושש אני חייבת להגיד לך שאני מחזיקה ממך על החיים האלה..=\

הממששךך
דחוףף

אממ לא שינית ת'שם . .
ותמשיכייי עכשיו זה הפרקים הכי מעניינים . .

אייזה פרק יפה!
אהבבתתי...חחחחחח..

מקווה שזה לא כ"כ ררציני מה שההולך להיות!!! :S..

תממשיכי מהר מהר מהר מהר מהר מהר!
המתחח הזה יככול לשגע אאותי!! (יותר ממה שאני כבר משוגע? לא נראה לי..אבל עדיין..;] חחחחחחחחחח)..

אאוהב אותך!
יום טוב שיהיה!!!! 3>

יאאו .
את חייבת להמשיייך דחוווף !

=פרק 82=

מירב: "אל תגידי לי מה!" היא צעקה
אני: "טוב תרגעי.. מי זה היה בטלפון..מה קרה?" מישום מה הייתה לי הרגשה שזה קשור למקרה.
מירב: "לא אני לא ארגע, מה התכוונת לעשות? בגלל זה רצית לנסוע לבת-ים? לא התכוונת לספר?! למה אני צריכה לשמוע מאמא של אחת הבנות שזה מה שקרה? למה לא סיפרת?!" היא המשיכה לצעוק.. יכולתילראות עלייה שהיא ממש עצבנית
אני: "כ..על..על מה את מדברת?"
היא נשמה בכבדות, ראיתי עלייה שהיא מיואשת, היא שוב התניעה את האוטו והמשיכה לנסוע לעבר בת-ים. כל הנסיעה היא דיברה איתי ואני ספרתי לה הכל, היא הייתה המומה, היא הייתה מזועזעת, יותר מימני. אחריי שסיימנו לדבר אני שוב שמתי את האוזניות עליי שמעתי קצת סיסטם אוף א דאון [להקה] אבל יכולתי לשמוע את מה שהיא דיברה בטלפון..
מירב: "את יודעת בכלל מה עשו לבת שלך? איך האמת שזה סתם ריב?" היא סיפרה לה הכל, אחריי זה אמא שלי ביקשה לדבר איתי ודיברה איתי, היא אמרה שצריך ללכת למשטרה. אני כמובן לא הסכמתי. 'אני? להלשין? משטרה? בחיים לא', חשבתי לעצמי. אצלנו בשכונה בבת-ים מי שמלשין הוא בן זונה, אין כזה דבר להלשין, מישהו עשה משהו? הוא צריך לשלם, אבל לא דרך המשטרה. סירבתי בתוקף ללכת להתלונן.
אמא: "טוב אני אלך למשטרה לבד, אני לא מוכנה, הבנות האלה ישלמו על זה!"
אני: "אמא, את לא יכולה להגיש תלונה אם אני לא אהיה, ואני לא מכתוונת לעשות את זה. תני לי לטפל בזה לבד"
אמא: "מה לטפל בזה לבד?! את שומעת מה את אומרת? את לא תערבי אף אחד!" היא צעקה ושמעתי גם את אבא מתעצבן ברקע והתחיל לקלל אותן, מה שאף פעם לא שמעתי אותו עושה. היא המשיכה "אני נשבעת לך שאם הייתי יודעתש זה מה שקרה כשהן באו לקחת אתה בגדים הייתי פשוט מכניסה אותן הבייתה בחיוך צבוע, גוזרת להן את הבגדים מול הפרצוף ומתעללת בהן, חולות נפש"
אני: "א..אמא את דמברת כרגע כמו חולת נפש.." הערתי לה
אמא: "לא! אף אחד לא יפגע בבת שלי, זה לא יקרה לעולם! מי הן בכלל?! אני אראה להן מה זה.. חכי אני אתקשר לאורטל הזאת, עלייה הכי פחות ציפיתי, ילדה מפגרת.. אוי מה שיהיה"
היא התעצבנה אפילו יותר מימני. אינ מישום מה הייתי אדישה. רק רציתי להגיע לבת-ים, ללכת ליאנה קודם ולהירגע. כעבור כמה דקות הגענו לבת-ים ואחותי הורידה אותי אצל סבתא שלי. עליתי אלייה אמרתי לה שלום והשארתי אצלה את כל התיקים והשקיות. ירדתי למטה והלכתי לקיוסק הכי ראשון שראיתי, קניתי אל.אמ לייט קצר ואז שמעתי "אב'?" הסתובבתי וראיתי את אורי. אורי היה עוד אחד מהשכונה, הוא היה ממש ילד יפה. הגובה שלו היה ממוצע, היה לו גוף ממש יפה, היה לו שיער בלונדיני שטני עד האוזניים כזה, מבולגן עם פוני מבולגן ויפה ועיניים כחולות ממש בהירות. היינו ידידים של שלום שלום, יושבים פעם ב.. בשכונה, לא יותר מיזה.
אני: "אורי? מה קורה?" נתתי לו נשיקה בלחי והוא חייך
אורי: "הכל טוב, מה איתך?"
אני: "סבבה, הכל טוב" שיקרתי וחייכתי
אורי: "וואי.. פול זמן לא ראיתי אותך איך השתנית!"
באמת השתנתי. לפני שעברתי לגדרה הייתי בת 13 מתלהבת, שכל הזמן עסוקה באיפור, בגדים, חבר'ה, צחוקים.. אז עוד הייתי גם מצטיינת מישום מה. המרגע שעברתי לגדרה רק הדרדרתי. כבר לא היה אכפת לי מה אני לובשת, לא היה אכפת לי שיש לי רק 4 מכנסיים ומלא חולצות שמיתוכן הייתי לובשת רק איזה 6. את כל הבגדים חילקתי לחברות. תמיד אמא רצתה לקנות לי ולא רציתי... אפילו אתהבגדים שהיא הביאה לי מחו"ל לא לבשתי כי זה היה רק לחורף, ואנחנו בכלל ביולי 2004, שיא החום. דיברתי איתו עוד טיפה ואז המשכתי בדרכי ליאנה. כעבור 3 דקות בערך הגעתי,עליתי בבניין ודפקתי על הדלת, אמיל, אחייה הגדול פתח לי. במקום לתת לי חיבוק הוא רק צרח עליי למה אמרתי לעופר לחזור ולא רציתי לעשות להן כלום. אמרתי לו שאני רק רוצה לנוח, להירגע, ואז ניראה כבר מה נעשה. הוא בדיוק יצא לחבר ואני נכנסתי לחדרה של יאנה. היא הייתה על המחשב ולבשה מן בוקסר שחור וגופייה שחורה קטנטנה, על מיטה ישבו 2 בנות, אחת מהן הייתה נסטיה [מי שלא זוכר אחת מהחבר'ה] והשנייה לא הכרתי. נסטיה לבשה ג'ינס קצר בהיר צמוד, כפכפים וורודות וגופייה לבנה עם וי כזה, השיער הבלונדיני שלה היה נפוח מתמיד.. אבל יפה.
"אההההההההההההההה" נשמעה הצרחה של הילדה השנייה..
נסטיה: "זהו, יש לך עגיל בשפה" היא חייכה. נסטיה הייתה עושה עגילים לכל השכונה, באף, בטבור, בלשון.. בכל מקום. אח שלה היה פירסר באמריקה והביא מלא ציוד הבייתה... היא כבר הייתה מזמינה מהאינטרנט מחטים וחומרים.
הילדה הלכה ואני, נסטיה ויאנה ישבנו ודיברנו. סיפרתי להן הכל והן גם היו המומות. ישבתי על עדן החלון והדלקתי סיגריה, עישנתי אותה לאט לאט.. הסברתי להן שאני הולכת להיות פה כמעט כל החופש.. הן כמובן שמחו
יאנה: "את תראי! אחריי שנטבל בסוצ'קות האלה [זונות חח] נשכיח מימך הכל, רק מסיבות, רק תהני פה נשבעת לך.. תביאי גם את החברה שלך אלינה הזאת"
אני: "חחחח היא לא כלכך טיפוס של מסיבות"
יאנה: "אל דתאגי, נסדרת" היא חייכה
ישבתי איתן עוד שעה ואז הלכתיח, עברתי דרך הבית הישן שלי וזכרונות התחילו להציף אותי. מאחורי הבניין היה מן שביל של חול ומלא שיחים, "למחנה" היה כתוב באודם אדום והיה חץ ישר. נזכרתי איך כתבתי את זה בכיתה ג' וזה עדיין לא ירד. הלכתי בכיוון החץ, עברתי דרך השביל. נזכרתי בימי המחנה, עד גיל 13 היה לנו אותו, כמה שזה נשמע טיפשי. תמיד היינו יושיבם שם ונהנים.. התקדמתי והגעתי על העץ העקום שהיה שם. נזכרתי שכשהייתי בכיתה ד' רצו לכרות אותו וכולנו עמדנו סביב העץ ולא הסכמנו. הוא היה מאוד עקום וגבוהה.. היה אפשר לטפס עליו ולשבת על הענפים העבים והעקומים שלו שבדיוק היו מתאימים לישיבה. אפילו קשרנו חבלים ועשינו נדנדות שם, אבל את זה כבר הורידו. טיפסתי על העץ וישבתי על אחד מענפיו העקומים, זה תמיד היה הענף שלי, הוא היה ממש נוח ורבתי עם כולם כדי לשבת עליו תמיד. חשבתי לעצמי למה היינו צריכים לעבור לשם? למה הכל חרא.. למה הכל פשוט לא מסתדר... כל השנה האחרונה בגדרה עברה לי כמו פלאשבקים בראש, מהרגע שהגעתי, היום הראשון בביצפר איך כולן התאספו סביבי, אלי, איתי, מאיר.. כולם.. הריב עם נטע.. היום הזה עם ירדן, יודה ועמית.. הריב הגדול. קמתי מיד מהעץ והלכתי חזרה לסבתא. לקחתי את התיקים והשקיות והלכתי לבית של אלונה... כאשר הגעתי לביתה בקומה הרביעית כולי התנשפתי והיא פתחה את הדלת וחיבקה אותי חיבוק ארוך. "אני נשבעת לך, כשיהיה לי כסף, אינ אקנה לך בית בקומה הראשונה" אמרתי מתנשפת. תמיד הייתי אומרת את זה כשהייתי באה אלייה. היא צחקה ונכנסנו לבית. סידרתי את הדבירם בארון ובחדר שלה וישבנו לראות טלוויזיה. לא רציתי לספר לה רק אמרתי "סתם, רבתי עם כמה חברות". אחריי כמה דקות מישהו דפק בדלת, פתחתנו וזה היה בני, חבר של אמא שלה. הוא נכנס עם מלא שקיות מהסופר.. הוא אמר שקנה אוכל שיהיה מה לאכול.. ישב 10 דקות והלך חזרה לביתו. אלינה התקדמה אל השקיות, הוציאה את הדיאט קולה ואת הגבינה והביצים והכניסה למקרר.
אני: "מה עם השאר?" שאלתי והצבעתי על עוד 10 השקיות שהיו על הרצפה
אלינה: "זה..א..אל תדאגי" היא מלמלה
ישבנו עוד ודיברנו, החלפנו חוויות, לא עברה חצי שעה ועוד פעם דפיקה בדלת. היא פתחה והייתה שם אישה ענייה כזאת.. אלינה פשוט הביאה לה את כל 10 השקיות.. האישה אמרה 1000 תודות והלכה.
אני: "מה השתגעת? מה נתת לה הכל?"
אלינה: "נמאס לי להיות שמנה. אין עלינו השגחה עכשיו, לא צריך לאכול, זה סתם רעל" היא אמרה בביטחון והבהילה אותי. אבל מישום מה הסכמתי איתה. לא ידעתי שבאותו היום אינ אכנס לדבר שיהרוס לי את החיים.

מהמממממממממממם
המשךך מהרר..נראה לי זה הבולמיות או משו כזהה=//

המשךך דחווף

יאאו .
זה בכלל לא משעמם מה שהיה אח"כ .
תמשייכי כפרה

ו-א-ו...


לא רוצה לחשוב מה יהיה בהמששך,אבל חייב לדעעת... ובאיזשהו מקום רוצה לדעת..חחח..
מסקרן..:\...

תממשיכי מהר מאאממי!!!

תמשיכי :]