דוקא אהבתי את הרעיון של לעבור דירה.
היינו גרים על כביש ראשי בעיר סואנת. רעש המכוניות והילדים המשחקים
מלמטה כל הזמן נשמע מהדהד מהחלון והקשה עליי לישון.
החברות שהיו לי לא היו אמיתיות ותמיד הרגשתי מקופחת.
היו פעמים שרציתי לברוח מיוזמתי .. אבל לא היה זה בשליטתי.
והנה בוקר אחד שואלים אותי אמא ואבא אם ברצוני לעבור דירה ליישוב שקט ורחוק...
אמא ואבא הציעו לי עולם ומלואו אם נעבור... "את תקבלי כמה חיות מחמד שרק תרצי" כמובן שבעיר סואנת
קצת קשה לגדל כלב או חתול... לכן היו לי ציפורים שגם אותן מסרנו לחנות חיות לאחר זמן מה.
כמובן שאני, מור ילדה שחושבת בפזיזות ולא חושבת כמה צעדים קדימה.
מיהרתי והסכמתי להצעה שנשמעה כמו מתנה בעטיפה מנצנצת באותו רגע.
הודעתי זאת לחברותיי שלא הבינו את גודל הבשורה ודוקא פירגנו לי.
אך הייתה לי חברה מדהימה ... אפשר להגיד הכי טובה ..ליאת
ששתקה.
שאלתיה מדוע היא לא משתתפת בשימחתי.
היא ענתה שהיא אינה רוצה שאעבור כי אז לא נהייה חברות הכי טובות יותר.
"שטויות! ניפגש פעמיים בחודש לפחות ונדבר בטלפון ובאיי-סי-קיו! נישאר חברות לנצח!"
אמרתי בנאיביות.
כך חשבתי שיתגלגלו הדברים.
היום בו עזבתי היה היום האחרון ללימודים..
כולם קיבלו את התעודות המושלמות והעגולות שלהם ואני קיבלתי את התעודה ה-"ככה-ככה" שלי כמו תמיד.
אף פעם לא הכנתי שעורי-בית ובמבחנים תמיד קיבלתי ציון נחמד למרות זאת..
לכן הממוצע שלי היה 70+ כאשר לכל שאר בנות תעודה של 90+.
אבל אף פעם לא התביישתי בזה.
אבל תמיד הייתי מקבלת צעקות בסוף השנה.
השנה ההורים שלי היו עסוקים בהעברת הדירה יותר מאשר בציונים שלי.
אז שמחתי.
כשהגענו לבית הכל היה חדש.
כמובן שלקחתי את החדר הגדול והשארתי לאחותי הקטנה את הקטן.
אחרי חודשיים התחלתי להתגעגע.
הייתי מדברת עם ליאת בטלפון שעות ארוכות לתוך הלילה בבכי על כמה שאני רוצה לחזור.
לא היינו נפגשות כמעט כלל והגעגועים אכלו אותי.
לא סיפרתי לאמא ואבא שאני רוצה לחזור.
לא רציתי לעשות להם את זה.
ליאת רק הידרדרה מאז שהלכתי.
כשהיא באה לבקר היא סיפרה לי דבר נורא...
דבר שלא יכולתי לעמוד בו.
הזדעזעתי.
פחדתי.
נבהלתי.
כעסתי.
שנאתי.
שתקתי.
היא סיפרה לי שהיא ניסתה
להתאבד
"למה עשית את זה?
אני לא הייתי פה מספיק בשבילך כדי שלא תוותרי?
אני לא אוהבת אותך מספיק?
מאז שעזבתי כאילו אין מי שיעיף את הטמטום מהראש לך??
אני מבקשת שתלכי הבייתה אני לא רוצה אותך פה.
אני צריכה להיות לבד"
"אבל מור .......... את לא מבינה אותי"
"אני לא אמורה להבין אותך. אני לא רוצה להבין אותך.
מה אני אמורה להבין בזה שהחברה הכי טובה שלי מנסה להרוג את עצמה עם כדורים?"
"אבל את כן חשובה לי"
היא אמרה בתקווה להשחיל מילה
"אבל כנראה לא מספיק."
אמרתי , נכנסתי הבייתה ארזתי את הדברים שלה כדי שתלך, ומצאתי בתיק שלה מכתב.
"למור היפה שלי" היה כתוב"
זרקתיע אותו על המיטה והמשכתי לארוז.
ביקשתי ממנה להתקשר לאמא שלה שתבוא לאסוף אותה.
לא רציתי לראות אותה.
היא הלכה.
חזרתי.
נשכבתי על המיטה והחלתי לקרוא במכתב.
מקווה שהצלחתי להרשים אתכן.. אתן כותבות מדהים ... כולכן..
אז אני מקווה שזה איכשהו יצליח להתמזג עם שאר הסיפורים..
תגיבו לי...
אוהבתותכן.. 😁
מאמי אין לי זמן עכשיו לקרוא אני ממהרתת..
חח אבל אני פשוט חייבת להגיד לך שאני בטוחה שזה מדהיםם!!
כמו כל הסיפורים כאןןן וכשאני אחזור אני אקראא..
מוווואה ענקית
אוהבת,
יפיתי=]
מאמיי...התחלה מ=ה=מ=מ=ת....
מחכה להמשך.....
=-לולי הייתה פה-=
ואאאאאאאאאאאאי
זה ממש יפה
אההבתי [:
תממשיכי דחופ!!
התחלה ממש יפהה... תרשמי המשךך =]]
תקראו את ההודעה הערוכה למעלה יותר הלא זה פרק ב'
😊 ואייי אניי לחחייבתת לציין שזה ממש ממש ריגשש אותי
פרק ב' - מכתב פרידה
"מור היפה שלי...
אני לא יודעת איך להתחיל את זה.
זה מכתב שבא להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך.
אני כנראה אספר לך את זה לפני שאני אתן לך את המכתב.
ניסיתי להרוג את עצמי.
לקחתי כדורי שינה ... הרבה כדורי שינה..
משו כמו.. 40..
פחות או יותר.
אני לא יודעת למה אני רציתי למות.
ועדיין רוצה.
אני כל הזמן רבה עם המשפחה שלי .
ועכשיו שההורים שלי גרושים אני מרגישה מחולקת לשתיים.
את עברת דירה מה שהכי שבר אותי.
ואין לי כבר מישהי נגישה לבכות לה על הכתף.
אני לא יודעת אם אני אנסה שוב להתאבד.
כי הרבה דברים עוברים עליי וזה לא מפסיק.
גם מה שהיה עם ערן... אני לא שוחכת אותו מור......
רציתי לומר שמה שאני לא אעשה אני אוהבת אותך.
לנצח.
-ליאת-"
קראתי את זה בדמעות.
איך היא יכלה לעשות לי את זה?
למות.
למה לנסות אפילו?
לא יכלתי לדמיין את מה שיעבור עליי בלעדיה.
אז ישבתי על המיטה, בוכה...
למה היא עשתה את זה לעצמה, לי?
כנראה אני לא מספיק חשובה לה כדי שהיא תמשיך לחיות... כנראה
היה לה עדיף למות כי לא נשאר לה שום דבר חשוב כאן..
כעסתי עליה ונדרתי שאני לא אדבר איתה עד שהיא תבקש אלף סליחות על מה שהיא עשתה.
לא אכלתי לא שתיתי לא עשיתי כלום במשך יומיים...
הייתי בסערת רגשות.
גם ליאור פתאום עלה לי בראש.
לא קשור בכלל.
נזכרתי באותו ערב שבו היינו עם חברים מסביב למדורה...
לא ל"ג בעומר פשוט רצינו להקניט את השכנים.
איך שהוא ישב איתי וחיבק אותי ...
היה קר אז ישבנו מול המדורה..
אוחחחחחח אני לא אשכח את זה אף פעם.
איך שהוא נשק לי על השפתיים הכחולות שלי כשקפאתי ...
וחימם אותי..
*טררררררר*
הטלפון צלצל..
*טרררררר*
עניתי.
"הלו?"
"שלום אפשר לדבר עם מור?"
"זאת מור.. מי זה?"
"זאת איריס אמא של ליאת"
החסרתי פעימה.לא ידעתי מה לחשוב.
אולי היא דיברה איתה על זה שגירשתי אותה? לא נעים..
אולי היא מתכננת משהו כדי לעודד את ליאת?
הקול שלה היה חנוק... מה היא רוצה לספר לי?
"אה.. מה קורה איריס?"
"ל...ליא...ליאת....היא......"
היא פרצה בבכי...
"מה קרה לליאת?!!?!?"
צעקתי תוך כדי שאני לובשת את הג'קט החום ששכב לי על הפוף..
"ליאת בב..בבית חוליםם.. היא במצב קשההה *בוכה* "
"מה?!!?"
פרצתי בבכי...
"באיזה בית חולים? אני מגיעה!"
"בית חולים תל השומר... את רוצה שאני אאסוף אותך?"
"לא זה בסדר אני אגיע כמה מהר שאוכל.."
השיחה נותקה..
הגעתי לבית החולים במונית.
פקידת הקבלה הייתה כל כך שליוה..
איך אפשר להיות רגוע כשאנשים בסכנת חיים?
ררר
"שלום אני רוצה לראות את ליאת רוטל ..."
"את משפחה?"
"לא אני חברה טובה"
"לא מקבלים מי שלא משפחה"
"ת-נ-י ל-י א-ת מ-ס-פ-ר ה-ח-ד-ר ע-כ-ש-י-ו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
צרחתי.
"ילדה לא יעזור לא מקבלים מי שלא משפחה"
שלפתי שטר של 50 ש"ח מהכיס.
נתתי לה ואמרתי..
"שחכתי להזכיר שאני אחותה"
"חדר 215 מפלס ב'"
היא אמרה ודחפה את השטר לכיסה.
רצתי לעבר החדר מבוהלת יותר ויותר.
נכנסתי לחדר..
היו שם הרבה אנשים מהמשפחה.
סבתות , סבתות ראבות,סבים, דודים, דודות, בני דודים, בנות דודות, אחים וחברים.
מעבר להמון הייתה ליאת , שוכבת.. מונשמת על ידי מכונת הנשמה...
הדמעות כבר זלגו מעיני.
היא החזיקה פתק בידה.
פתחתי אותו.
היה כתוב:
"למור....החברה האמיתית שלי..
אלף סליחות
אני אוהבת אותך לנצח.
-ליאת-"
סיפור יפה..:]
עצוב גם..
תמשיכי מאמי..
אני דופקת חיוכים על התגובות שלכן תודה מתוקות =]
פרק שלישי-על סף מוות
הרופא ניגש אל איריס...
הקשבתי וכך גם כל שאר בני המשפחה.
הוא התחיל לדבר סופסוף:
"ליאת במצב מאוד קשה, על סף מוות. רק הזמן יוכל להגיד מה יהייה..
בינתיים הסיכויים שלה לחיות קלושים מאוד..
בגלל שזאת כבר הפעם השנייה שהיא מרעילה את עצמה עם כדורים
הגוף שלה נחלש והמערכת החיסונית קורסת."
התחלתי לבכות מה ששבר את הקרח בין הנוחכים בחדר.
בכיתי בכי מר וקולני אשר גרר דמעות מצד כולם.
החלטתי שבגלל שהייתי צריכה ללכת אני אשאיר לה פתק ביד
ואכתוב לה חזרה.
"ליאתוש חייםשלי...
אני מצטערת שגירשתי אותך מביתי.
אני מצטערת שאולי לא תקראי את זה.
אני אוהבת אותך עד אין קץ ומקווה לטוב.
-מור-"
טחבתי את הפתק לתוך היד שלה ויצאתי מהחדר בדמעות.
היה מאוחר בלילה.
אף מונית לא הייתה בסביבה..
החלטתי להושיט את ידי לטרמפ.
אני בחורה נאה .. למה שלא יעצרו לי?
הנפתי את שיערי החום-שחור שלי לאחור .
עצר לי ג'יפ ירוק גדול ובתוכו נער מקסים שקיבל רישיון נהיגה לא מזמן.
"לאן?"
"לאיזור השרון"
עלי מתוקה
עליתי.
תמיד פחדתי מטרמפים..
תמיד.
חששתי שיעשו לי דברים בניגוד לרצוני...
כמו כל בת טיפוסית..
נכנסתי לאוטו..
החלנו ליסוע עד שנרדמתי קלות.
פתאום חשתי הלם חזק בבטני.
