QUOTE (BeachBabe @ 01/09/2005) גלושששש גמאני הכי אוהבת אותך ביקום!! =]
חהחה! ואת לא יודעת את ההמשך! חחחחח
לפחות יש לי 2 קוראות שאוהבות את הסיפור.. יאיי חחח
אני אמשיך היום את הסיפור ואפרסם המשך..
יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
טוב יש המשך.. אבל הוא קצרצר ולא הכייי טוב ומעניין בעולם... אני מבטיחה להמשיך בקרוב המשך יותר טוב חח::
-"היי.." היא אמרה בהיסוס בעודה נכנסת למטבח, עושה את דרכה אל קומקום הקפה. –"היי..." הוא ענה בחזרה. הוא לא התכוון לשחק אותה נעלב או קשה להשגה מפני שהוא הבין לגמרי את הדרך שבה הגיבה פייפר. –"בקשר למקודם..." היא התחילה לומר. הוא העריך את זה מאוד שהיא רצתה להתנצל בפניו. הוא ידע שפייפר היא לא הטיפוס שיודע להודות בטעויות שלו ושקשה לה לבקש סליחה.
-"פייפר.. זה בסדר האני..." –"לא, זה לא בסדר" היא נאנחה והתיישבה לידו, לוגמת באיטיות מכוס הקפה. הוא חייך אליה וידע שיש לה דבר מה לומר. "בזמן האחרון.. אין לנו זמן אחד אל השני. ואת כל העצבים שלי אני מוציאה עלייך... ואני לא רוצה שזה יהיה ככה.. ליאו אני אוהבת אותך". הוא לא היה צריך יותר שהיא תאמר שום דבר. הספיק לו לשמוע את המילים "אני אוהבת אותך" שבקעו מפיה של פייפר. –"פייפר, אני אוהב אותך גם! את לא יודעת כמה בכלל.. זאת אהבה שאני לא יכול לתאר במילים" הוא חיבק אותה חזק. הם ישבו מחובקים דקה או שתיים כשלפתע בכי של תינוק הפריע לרגע הרומנטי המושלם הזה. –"תורי או תורך?" אמרה פייפר, מנסה לתת לקולה גוון של צחוק, דבר שלא הצליח לה במיוחד. –"תורי, תורי.. אני אלך" הוא נישק אותה ועלה במהירות במדרגות המובילות לחדר של כריס. היא נאנחה והניחה את כוס הקפה בכיור. מתי יהיה להם זמן לעצמם? חשבה לעצמה. לאחר דקה או שתיים נחלש בכיו של כריס והיא תיארה לעצמה שליאו הצליח להרגיע אותו. היא הלכה לכיוון הסלון ונשכבה על הספה. היה נדמה לה שנרדמה, אך צילצול הטלפון העיר אותה. -"דמאט" היא נאנחה וקמה באיטיות לכיוון הטלפון, שעד שהגיעה אליו, הפסיק לצלצל.
-"נו כבר! תעני!" הוא קרא בקול ומשך את תשומת ליבם של זוג צעיר שישב באחד השולחנות הסמוכים אליו. לאחר הניסיון הכושל שלו עם פייג' בקניון, הוא החליט שהוא חייב לנסות שוב. הוא לא היה בטוח מה יאמר לה, אך הוא הרגיש שהוא חייב למהר ולעשות את שיחת הטלפון הזאת. מרדולוק, ה"בוס הגדול", נשף בעורפו. הוא נשם עמוק וניסה להסדיר את מחשבותיו, לתכנן את מהלכיו הבאים. הוא ידע שהוא חייב לגרום לפייג' להתאהב בו, אבל הוא לא ידע כיצד לעשות זאת. הוא הבין שבמפגש הקודם שלהם הוא היה ישיר מידי... אבל הוא פחד שאם הוא היה מתנהג בפחות ישירות היא הייתה מפרשת את התנהגותו כביישנות, והרי היא לא כ"כ אוהבת גברים ביישניים, כפי שהצליח להסיק מהמחקר הקטן שערך עליה. הוא לא ידע באיזו צורה הוא צריך לפעול בשביל לגרום לה להתאהב בו. אחרי הכל, הוא האמין שאם לא היה את ה"קליק" הזה בהתחלה, זה לא יבוא. הוא חייב לעשות משהו קיצוני, משהו שיגרום לה... –"רגע!" הוא קרא לפתע, הפעם כל האנשים שישבו בשולחנות הסמוכים אליו הרימו את עיניהם והסתכלו לכיוונו. למה שהוא לא יערב בזה קסם? הוא חשב לעצמו. הרי במשחק הזה- הכל מותר! הוא יוכל להכין שיקוי שיגרום לה להתאהב בו. הוא היה מאושר מהרעיון המוצלח שלו והתכוון להתחיל מיד בהכנות. הוא שילם למלצרית, השאיר טיפ נדיב, ויצא אל הרחוב.
יש!!!!!
המשך מושלם!
לא משנה קצר או ארוך העיקר המשך!
אהבתי מאוד.
סתם שתדעי לכללי כותבים קמה עם ק'
מחכה להמשך הבא
לאב יא 😍 😍 😍 😍
חחחחחח זה היה בטעות.. לא בדקתי שגיאות הקלדה לפני ששלחתי חחח
שמחה שאהבת 😊
הנה המשך.. אני לא הכי אוהבת אותו חח... אבל ההמשכים שאני כותבת תלויים בשיר שאני שומעת באותו זמן.. וכשכתבתי את ההמשך הזה, התנגן ברקע "angel" של רובי וויליאמס
היא שכבה על המיטה בעיניים עצומות ונאבקה בצורך החזק לבכות. היא הרגישה כל כך מותשת ולא יכלה לשאת יותר את כל הרגשות השליליים שאפפו אותה פתאום. הכל היה כל כך טוב, כל כך חלומי ומדהים, למה זה צריך להסתיים? למה לא נותנים לך לחיות את החיים שלה כפי שהיא רוצה? למה לא נותנים לה בעלות על החיים שלה? היא לא יכלה יותר להתאפק והדמעות החלו זולגות ומרטיבות את פניה. היא לא ידעה כמה זמן היא שכבה שם, בוכה וכואבת, אבל כשפתחה את עיניה כבר היה חושך בחוץ. היא קמה באיטיות ופתחה את דלת הכניסה לחדרה. -"פייפר? פייג'?" היא קראה, אך לא נשמעה תשובה. היא חזרה אל המיטה ונשכבה עליה בחזרה. היא הייתה לבד. תחושת הבדידות הייתה עכשיו חזקה מתמיד. היא לא יכלה יותר עם ההרגשה הנוראית הזאת. היא כבר שכחה את כל הדברים הטובים בחיים שלה וזכרה רק את הרעים. היא הרגישה לאט לאט איך דמעות זולגות שוב מעיניה. היא ניגשה אל מערכת הסטריאו בפינת החדר והדליקה אותה. התנגן שיר שקט שגרם לה להיות עצובה יותר אפילו מקודם. היא סגרה את המערכת ביאוש וניגשה אל המדרגות המובילות לקומה התחתונה. לפתע היא שמעה את הטלפון מצלצל. היא זירזה את קצב הליכתה והגיעה אל הטלפון בצילצול האחרון. דבר זה כבר שיפר את מצב רוחה וגרם לה לחייך חיוך קטן של ניצחון. –"הלו?"
–"פיבי?" ענה הקול מהעבר השני של הקו. –"כן, מי מבקש?" היא שאלה בהיסוס, מנסה לברר מאיפה הקול הזה מוכר לה. –"ג'ק! מה את לא מזהה אותי?" הוא שאל בטון קצת נעלב. –"אה ג'ק... כן..." היא מילמלה. –"פיבי? מה קרה? הקול שלך נשמע לא טוב" ניכר היה בקולו שהוא מודאג. –"אה.. זה כלום... אני פשוט קצת מצוברחת.. יעבור לי" היא ניסתה להישמע מעודדת. –"למה?" הוא שאל, למרות שהייתה לו הרגשה שהוא כבר יודע את התשובה. –"אתה יודע כבר למה.." –"אה.. את רוצה שאני אבוא?" –"מה שאתה רוצה" –"טוב אני בדרך.." –"ביי" _ביי.. לאב יו!" –"לאב יו טו"
וואי ממש אהבתי!
אני כ"כ אוהבת את קול!
הוא כזה חמוד ומתחשב.
מחכה להמשך הבא
לאב יא 😍
שמחה שאהבת 😊
הנה עוד המשך.. עדיין עצוב כי עדיין אני שומעת את אותו השיר מאתמול חחח
הדקות עברו כמו נצח והיא הרגישה שהיא משתגעת. מחוגי השעון כאילו סירבו לנוע ונשארו תקועים במקומם. לפתע נשמע ה"צלצול הגואל". היא רצה לכיוון הדלת ופתחה אותה במהירות. הוא עמד מאחורי הדלת, מופתע מפרצופה המעט נפוח מבכי. היא קפצה עליו בחיבוק חזק ודמעות החלו זולגות מעיניה ומרטיבות את חולצתו. הוא לא הבין למה היא בוכה, ומה פשר החיבוק הזה, אבל הוא לא רצה שהוא יגמר לעולם. הם עמדו להם ככה, מחובקים, במשך כמה דקות, עד שהוא העיז לפצות את פיו ולהפר את השתיקה. הוא הרפה את החיבוק מעט ואמר –"אז... אני מציע שניכנס". היא הסתכלה בעיניו וחייכה חיוך מעודד. הוא אחז בידה והם נכנסו אל הבית. הבית שביקר בו כל כך הרבה פעמים. הוא אפילו גר שם... פעם... לפני 3 שנים לפחות. הם עלו באיטיות במדרגות והיא הובילה אותו אל חדרה, למרות שהכיר את הדרך בעיניים עצומות. היא פתחה לרווחה את הדלת והתיישבה על המיטה. הוא התיישב מאחוריה וכרך את ידיו סביבה. –"כמה זמן עבר..." הוא מילמל בשקט, מתענג על החיבוק ומקווה שלא יגמר לעולם. היא חזרה אחריו –"כמה זמן עבר..." היא הסתובבה עם פניה אליו. 3 שנים הוא לא היה בבית הזה. הבית העלה בו כל כך הרבה זיכרונות. חלקם טובים, וחלקם, לא כל כך. הרי כאן, באמצע הסלון, הוא מת לפני 3 שנים. כמובן ששניהם ניסו להדחיק את המחזה הלא נעים הזה, אך הוא תמיד עמד ביניהם. והיא, כאילו קראה את מחשבותיו, אמרה בשקט -"אני מצטערת.."
–"את לא צריכה" הוא ענה לה בטון רך. כשהסתכל עליה, כל צרותיו נשכחו. לפתע עלה במוחה רעיון. היא קמה בזריזות מהמיטה, משאירה אותו מעט מופתע, וניגשה אל שידת הלילה. היא הרימה באיטיות את אלבום התמונות הגדול, האלבום שנפתח לראשונה מזה 3 שנים, לפני שבוע בערך. הוא חייך אליה והתרווח על המיטה. היא התיישבה לצידו וליטפה את פניו. הוא כתגובה נישק אותה על שפתיה הרכות. היא ניתקה ממנו לאחר מספר שניות ופנתה אל האלבום. שוב הציפו אותה זיכרונות כמו ביום ההוא, לפני שבוע בערך כשפתחה לראשונה את האלבום. היא חייכה אליו ודיפדפה בין העמודים. חלק מן התמונות גרמו לה לחייך חיוך קטן, וחלקן גרמו לה לצחוק. הוא עקב אחר תנועותיה העדינות. הוא כל כך אהב אותה. התמונות העלו גם בו זכרונות נעימים. הוא השתדל לא לחשוב על הבכירים, ולא לתת להם להרוס את הרגע המושלם הזה.
מקווה שאהבת 😍
מאוד אהבתי!!!
אין אין על קול!
חחחחחח
ראיתי היום שוב ת'סידרה איך ניגנבתי ממנה!
יש לי שאלה בקשר לסידרה אם תוכלי לענות לי פליז, למה קול נראה כאילו הוא משחק בפיבי? 😁
טוף זהו תנק'ס מראש
מחכה להמשך
לאב יא 😍 😍 😍 😍 😍 😍
קודם כל- אני הכי שמחה בעולם שהסיפור שלי גרם לך לראות את הסדרה! חחח
ואוקיי אני אספר לך את הסיפור של פיבי וקול שיסביר לך למה הוא ככה:
כשפיבי וקול הכירו, קול היה שד שהיה אמור לנסות להרוג אותה ואת האחיות שלה (היא והאחיות שלה הן המכשפות הכי חזקות בעולם), אז הוא כאילו גרם לה להתאהב בו, אבל בלי שהוא שם לב, הוא התאהב בה גם ולא היה מסוגל להרוג אותה. עכשיו, קול היה אחד השדים הכי חשובים אבל הייתה לו בעיה- הוא לא היה לגמרי שד.. הוא היה חצי בנאדם. אז בזמן שהוא היה עם פיבי הוא "דיכא" את החצי השדי שלו ועשה דברים טובים. לפני כמה פרקים, הוא ויתר על הכוחות השדיים שלו והפך לבנאדם לגמרי. באחד הפרקים לפני שבועיים שלושה בערך, הבנות הרגו את השד הכי חזק שקיים, שנקרא המקור. אחרי שהן הרגו אותו, הכוחות שלו נכנסו בתוך קול, והוא לא יכול להיאבק בזה. אז עכשיו בסדרה, את שמה לב איך קול נאבק במקור.. כאילו הוא רע, אבל מידי פעם הוא עושה משהו "מתוך אהבה" ומציל אותן איכשהו, כי הנפש של קול מפריעה למקור... ובגלל זה הרבה פעמים קול (שהוא בעצם המקור) אומר שהוא לצערו אוהב את פיבי.. בגלל זה הוא מדבר עם האישה המוזרה ואומר לה "קול לא יתן לנו להרוג את פיבי.. הוא אוהב אותה".
המשך חדש- בקרוב =]
וואי תודה!
באמת מאוד אהבתי את הסידרה.
מחכה להמשך הבא שלך חחח
לאב יא 😍
סורי סורי סורייי.. פשוט עכשיו אין לי המשכים כתובים ואני צריכה לכתוב אותם... ולא היה לי ממש זמן בשבוע האחרון...
מבטיחה שהיום או מחר יהיה המשך חדש =]
לאב יה 😍
יפיופה שלי אני באמת צריכה לדבר איתך...
כשיהיה לך זמן תקשרי אלי..
טוף יש המשך.. קצרצר... ולא הכי קשור לעלילה.. אבל השיר ששמעתי עשה לי חשק לכתוב את זה 😛 חחח
(dreamer של עוזי אוסבורן)
השקט ששרר בבית עורר את חשדה של פייפר, שכבר מזמן לא שמעה שקט שכזה. היא הייתה רגילה לצעקות הרגילות של ילדיה הקטנים, לריבים של אחיותיה, ולכל הבלגאנים שעולם הקסם דאג ליצור עבורה ועבור שתי אחיותיה. אבל הפעם, הפעם היה מן שקט כזה בבית... שקט נעים כזה. היא ירדה באיטיות במדרגות המובילות לקומת הכניסה, מפחדת לגעת במדרגות כאילו עם כל צעד שלה השקט הנפלא הזה יכול פתאום להתפוגג כאילו לא היה. היא ניגשה אל המטבח, וקראה בשם אחיותיה. שום קול לא עונה לה. מוזר... היא חשבה לעצמה. אחיותיה תמיד הודיעו לה כשיצאו, למקרה שתהיה איזושהי "בעיה שדית", והיא תצטרך אותן. לאחר מספר דקות של שיטוט חסר אונים בבית וקריאה בשמן של אחיותיה, היא שמעה את רעש האורבינג של ליאו מאחוריה. היא הכירה את הרעש הזה כבר כל כך טוב, וישר זיהתה שזה הוא. היא הסתובבה במהירות אליו וחייכה אליו את החיוך המקסים שלה. החיוך שהוא כל כך אהב. הוא הביט לתוך עיניה וחייך אליה חזרה. היא הרגישה איך הרגשה חמימה כזאת מתפשטת מכיוון הלב שלה אל כל הגוף וממלאת אותו. –"אממ היי" היא אמרה בחיוך, מופתעת מהתגובה שלה למראהו. הרי הם מכירים כבר כל כך הרבה זמן, והשם נשואים... היא כבר מזמן לא הגיבה ככה כשראתה אותו.
–"היי" הוא חייך אליה. ניתן היה לראות שהוא מרגיש בדיוק מה שהיא מרגישה. –"אתה אחראי לזה?" היא שאלה, עדיין בחיוך. –"אחראי למה?" הוא העלה הבעה שובבה על פניו ונישק אותה על שפתיה. –"אחרי ל... אחרי לשקט הזה" היא ענתה בקול שקט וחיבקה אותו. –"אה.. כן. אני אחראי לזה" הוא הרפה את החיבוק ונישק אותה שנית. היא נענתה לנשיקתו ושניהם נגררו לנשיקה קסומה ונעימה. כמו פעם, לפני שהכל היה כל כך מסובך.
