אוקיי הסיפור הזה נכתב כפאן פיקשן לסדרה מכושפות... אז מי שרואה את הסדרה לא תהיה לו בעיה להבין הכל.. ומי שלא, אם משהו לא ברור, או שאתם צריכים רקע, אז תגידו... (זאת סדרה בעיקרון על טבעית אבל הפאן פיקשן הזה לא כל כך מתעסק בחלק העל טבעי...)
אז הנה הסיפור, ואני ממש אשמח לתגובות 😊
חלק א'
היא הרימה את התמונה מהרצפה, לאט לאט, באצבעות רועדות, ודמעות החלו זולגות מעיניה. היא לא ידעה למה היא בוכה. בעצם אולי היא כן ידעה. אולי בגלל תחושת ההחמצה והמחשבה על כל הדברים הנפלאים שהם יכלו לעשות יחד, אולי מפני שהיא לא אוהבת להיות לבד, ואולי סתם כי ירד גשם בחוץ וזה תמיד גרם לה למצב רוח רע. היא פשוט בכתה.
היא חשבה על היום שבו צולמה התמונה. כמה מאושרת היא הייתה אז. היא והוא.
היא נזכרה בכל הדברים שהם עשו יחד. היא נזכרה באהבה הגדולה והחזקה שלהם. האהבה שהצליחה לשרוד את כל העולמות ולעמוד כנגד כל הסיכויים. למרות ההתנגדות הברורה שהביעו שני הצדדים, הם היו יחד. ועכשיו... עכשיו עוטפת אותה מן תחושה מוזרה כזאת של רייקנות. היא מתגעגעת אליו. היא חשבה שהדברים שהיא מרגישה עכשיו הם רק געגועים. או שאולי זה יותר מזה? ראשה החל הולם בה בחוזקה. היא התיישבה על קצה המיטה והוציאה משידת הלילה אלבום תמונות גדול. אלבום שלא נפתח כבר 3 שנים לפחות. היא פתחה את האלבום וליטפה את העמוד הראשון. זאת הייתה התמונה הראשונה שלהם יחד. היא עברה לעמוד השני, השלישי, הרביעי וכך הלאה, וזיכרונות מתוקים מימים טובים יותר החלו ממלאים אותה. פתאום היא הרגישה איך היא מתמלאת הרגשה נעימה כזאת, כאילו היא מרחפת על ענן. ככל שראתה עוד ועוד תמונות, ברור היה לה מה שהיא חששה ממנו יותר מכל. היא עדיין אוהבת אותו. למרות שעברו 3 שנים, היא עדיין אוהבת אותו.
"פיבי!" היא שמעה קול קורא בשמה, מחזיר אותה למציאות. "אני כבר באה!" היא צעקה חזרה לקול שקרא לה כמה שניות קודם לכן והחזירה את האלבום הגדול למקומו, לא לפני שהבטיחה לעצמה לשוב ולהתבונן בו מאוחר יותר, כשיהיה לה זמן. היא ירדה במדרגות, וריח של עוגיות טריות מילא את אפה. היא לבשה על פניה חיוך מאולץ וניגשה למטבח. "וואו פייפר! איזה ריח טוב!". –"התחנפויות לא יעזרו לך גברת האליוול". צחקה פייפר. -"יעזרו לי בשביל מה?". -"יעזרו לך להסביר לאן נעלמו המגפיים החדשות שקניתי". אמרה פייפר בפרצוף קצת פחות חייכני מקודם לכן. -"אה אממ.. אממ... פייפר אני מצטערת! שאלתי אותם אתמול בערב ושכחתי לגמרי להגיד לך". -"זה בסדר פיבי... רק תשתדלי פעם הבאה לידע אותי על כך. אוקיי?" -"אין בעיה!" חייכה אליה פיבי וחטפה עוגיה חמה ממגש העוגיות.
כזאת הייתה פייפר, חייכנית ונחמדה לכולם. התמזל מזלה שיש לה כזאת אחות, חשבה לעצמה. היא בכלל הרגישה כי החיים חייכו אליה ולכן היא תמיד חייכה אליהם חזרה. אז נכון, החיים שלה לא היו מושלמים, והיא לא הייתה מתנגדת לתקציב חודשי מוגדל לקניית בגדים, אבל סה"כ היה לה טוב. היו לה שתי אחיות מקסימות שתמיד עזרו לה במה שהיא רק ביקשה, הייתה לה עבודה מצויינת, והיה לה גם בית יפה שנעים לגור בו. רק דבר אחד היה חסר לה. אהבה. מילה כזאת קטנה, עם כל כך הרבה משמעות. מאז שהיא והוא היו ביחד, לפני 3 שנים, היא לא חוותה אהבה בעוצמה ההיא. היו לה פה ושם כמה רומנים, סטוצים לכל היותר. אבל אהבה אמיתית- לא הייתה לה. ושוב, פרץ של זיכרונות הציף אותה. היא נזכרה בתקופה שהם היו יחד. הם היו כ"כ מאושרים. היא לא זכרה את הדברים הרעים, רק את הדברים הנעימים והטובים.
היא ניזכרה איך בשבילה הוא היה מוכן להקריב את הכל. הוא התמודד מול כל אותם אנשים, שלפני שהכיר אותה הם היו חבריו הקרובים. הוא ויתר על חייו למענה, והיה מוכן לעשות עוד ועוד ויתורים אם יהיה בזה צורך. אז מה קרה בעצם? היא שאלה את עצמה, בלי קול. מה גרם לנו להיפרד? היא המשיכה להתעמק בשאלה הזאת. היא כבר לא זכרה מה גרם לפרידה. היו כל כך הרבה דברים... שהיא חשבה שהיא כבר שכחה את כל הסיפור ההוא. היום היא הבינה, שכנראה שלא. היא עלתה במדרגות והחלה ללכת במסדרון המוביל לחדרה. "אווו פיבי! יופי שאני תופסת אותך!" קראה לפתע פייג' אחותה הקטנה, מאחד החדרים. "היי פייג'... אממ מה את צריכה?". -"תקשיבי, אני אוכל להלוות ממך את המגפיים השחורות שנעלת אתמול בלילה?" שאלה פייג' ומבט מתחנן על פניה. ניכר היה שזה כנראה מאוד חשוב לה. "פייג'... אני מצטערת, אבל תצטרכי לשאול את פייפר. המגפיים שנעלתי הם שלה". -"אוקיי.. טנקיו האני אניוואי" חייכה אליה פייג' והלכה לכיוון המדרגות המובילות לקומה התחתונה.
מדהים!!
אהבתי ת'רעיון 😁 המשך מהרררררררררררר 😊
וואי אהבתי מאוד את הרעיוןןןןןןןן
תמשיכי מאמי
מוואה ענקיתתתתתתתת
יש המשך בדרך =] אני רק מחכה שיהיו עוד תגובות לראות שזה מעניין אנשים..
תודה על התגובות שלכם 😊
איזה יפה !
הרבה זמן לא ראיתי משו מהסגנון הזה 😉
QUOTE (galush123 @ 20/08/2005) איזה יפה !
הרבה זמן לא ראיתי משו מהסגנון הזה 😉
חחחחחח גלוש קרעת אותי
ו... זהו? אין יותר תגובות? חח
חיחחחחח מאמיי...
הייתי פשוט מ=כ=ו=ר=ה לסידרה הזאתת
אהבתי מאודד
תמשיכי בובההה
כל ההערות והתגובות שהיו לי אמרתי לך כבר...אני מחכה להחזיר לך את כל הדפים חחח...
אוהבת אותך הכי בעולם יפיופה שלי 😁
אוקיי.. אז למעוניינים, הנה ההמשך:
[הערה: ההמשך הזה זה כאילו סצינות אחרות.. זה לא קשור בינתיים להמשך הראשון חח]
"מה זאת אומרת הוא חי?!" הוא צעק על אחד מעובדיו. -"אהה אממ אממ זה מה שנאמר לי למסור לך" גמגם אחד מהעובדים, רועד ומזיע בכל גופו. "הוא... הוא... זה לא הגיוני!" אמר האדון בשקט, כמעט לעצמו. הוא לא נגלה אל עובדיו. הוא הסתתר מאחורי צללים ורק קולו נשמע אליהם. לאחר כמה דקות של שתיקה, "איך לא גילתי את זה עד עכשיו?! איך?!" המשיך האדון לדבר, גם הפעם כמעט לעצמו. "אני רוצה שתכינו רשימה של כל המקומות או האנשים שיש סיכוי שהוא יבקר בהם. כל המקומות! יש לכם 24 שעות לסיים את הרשימה ולתת לי אותה" אמר ולפני שהוא סיים את המשפט, הם כבר יצאו מהחדר. "יפה מאוד" הוא היה גאה בעצמו. "ככה צריך להחזיק את העובדים. לשלוט בהם! להראות להם מי הבוס!" אמר, הפעם בקול רם.
הוא כבר התרגל למעמד הזה. היה לו טוב, והוא לא יתן לאף אחד, בשום פנים ואופן להרוס לו את זה. הוא עבד קשה מידי בשביל להגיע למעמד הזה. לפתע נכנסה לחדר אישה. היא התקרבה אליו ונישקה אותו בלהט. וככה אני אוהב את הנשים שלי. חשב לעצמו. צייתניות ושקטות.
"עכשיו תלכי!" הוא קרא בקול לאחר מספר דקות והעיף אותה מעליו. היא נענתה לבקשתו ויצאה מהחדר בריצה. כמו כולם, גם היא פחדה ממנו. "אם בלתאזר חיי, אני נשבע שאני אהרוג אותו ואת כל מי שקשור אליו. אני אהרוס אותו עד היסוד!" הוא לחש. "אני לא אתן לו לקלקל לי את מה שבניתי במשך 3 שנים!".
[מעבר סצינה, מקום אחר]
"פיבי?" היא שמעה קול קורא בשמה. הייתכן שזה הקול שלו? או שהיא מדמיינת?. היא הסתובבה, ואכן הוא עמד מולה. "קול?" היא שאלה לא מאמינה למראה עיניה. הוא חייך אליה. "מה.. מה אתה עושה פה?" היא שאלה בבילבול. "אני כאן בשביל להגיד לך ש..-" הוא השתתק לפתע. "להגיד לי מה?" היא שאלה. "להגיד לך ש..-" שפתיו המשיכו לנוע אך היא לא שמעה מילה מדבריו. "קול! דבר יותר חזק, אני לא מצליחה לשמוע אותך!" קולה נבלע בין הרעשים החזקים שנשמעו פתאום. שדה ראייתה נחסם על ידי צללים והיא בקושי הצליחה להבין מה קורה סביבה. היא הצליחה בקושי לקרוא את שפתיו. הם לחשו "אני אוהב אותך". היא חייכה וגל חום הציף אותה. מן הרגשה משונה כזאת שהיא לא הרגישה כבר 3 שנים. הוא תפס את ידה ונתן לה נייר מגולגל. היא התכוונה לשאול אותו מהו אותו נייר, אבל לפני שהיא הספיקה, הכל נהיה שחור. הוא החל מתרחק ממנה, ואט אט הוא נעלם...
"פיבי?" "פיבי! תתעוררי!!!" צעקה פייג' בחוזקה וטילטלה את ראשה של פיבי מצד לצד. "מ.. מה? מה את רוצה? קול.. הוא..." פיבי אמרה, כמתוך חלום. "קול?" שאלה פייג' בנימה מופתעת. "מה קול עכשיו? פיבי אני צריכה ממך את השרשרת עם היהלום... רק בהשאלה, אני מבטיחה!" פייג' חייכה אליה חיוך שלא הותיר לפיבי הרבה ברירות. "אה טוב קחי אותה. היא בקופסה שמונחת על השולחן". היא סימנה עם ראשה. "תודה פיבי!" אמרה פייג' ולקחה את השרשרת. "אין בעד מה" חייכה אליה פיבי חיוך מהורהר. פייג' כבר עמדה לצאת מהחדר, אבל אז, היא הבחינה בנייר מגולגל בידה של פיבי. היא התקרבה אל פיבי ושאלה אותה "ומה זה?". "אוו גאד" אמרה פיבי לעצמה. "אוו מיי דיר גאד". היא חזרה על המילים, הפעם בלחש. "פיבי? את מתכוונת לענות לי?" שאלה פייג' חסרת סבלנות. "אה אוו זה? זה סתם נייר... זה איזה מכתב שמישהו שלח לי לטור העצות שלי... לא משהו חשוב" היא אמרה את הדבר הראשון שעלה לה בראש. הרי פיבי בעלת טור עצות וזה הגיוני שהיא תחזיק מכתב מאחד הקוראים. "אה אוקיי" אמרה פייג' מאוכזבת. היא ציפתה למשהו קצת יותר מעניין מסתם מכתב. היא חייכה אל פיבי, ויצאה מהחדר.
מה אני עושה עכשיו? היא שאלה את עצמה, בלי קול. היא נשכבה על המיטה ועצמה את עיניה. היא עיסתה את רקותיה ונתנה למחשבותיה לנדוד לאן שיקחו אותה. כמובן שהדבר היחיד שחשבה עליו היה קול. היא התיישבה על המיטה ופתחה את הנייר המגולגל.
"פיבי,
את בטח חושבת שאת חולמת. הרי הבסת אותי כ"כ הרבה פעמים, שאין סיכוי שאני בחיים.
אז אני רוצה לספר לך משהו. אני חיי. האהבה שלי כלפייך השאירה אותי בחיים גם לאחר ההכנעה האחרונה, לפני 3 שנים. זה סיפור דיי ארוך שאני לא רוצה להיכנס אליו עכשיו, אבל בהחלט אני יכול להגיד שבזכותך אני חי. החלפתי את הזהות שלי. עכשיו קוראים לי ג'ק טיילור ואני רואה חשבון במקצועי. אין לי כבר שום קשר לעולם ה.. את יודעת... אני לא משתמש בכוחות שלי. את בטח חושבת, למה כתבתי לך דווקא עכשיו, 3 שנים אחרי. הסיבה היא כזאת: הייתי בטוח שהתגברתי עלייך, באמת. הרגשתי שהדבר הכי טוב שקרה לנו הוא שנפרדנו ועכשיו כל אחד מאיתנו חיי חיים משלו (את בטח לא מאמינה שאני אומר את זה... הרי הייתי אובססיבי לגבייך... אבל זה מראה לך מה הזמן והמרחק מסוגלים לעשות).
אוקיי אז עד עכשיו זה מה שהרגשתי ולא חשבתי עלייך כל כך. הכל התחיל, כשמצאתי תמונה הפוכה על הריצפה. אם יש משהו שאני שונא- זה בלגאן, ולכן, מיד הרמתי אותה. הופתעתי לגלות שהתמונה הזאת שמצאתי, הייתה תמונה שלך ושלי. הייתי בטוח שאיכסנתי את כל התמונות מהזמן ההוא עמוק עמוק במחסן, או מתחת למיטה, או בארון או לא יודע מה... אבל מסתבר שלא. פתאום, הוצפתי כולי זכרונות. נזכרתי כמה טוב היה לנו ביחד, ואיך האהבה שלנו גברה על כל המכשולים. התחלתי להתגעגע אלייך. לחשוב עלייך. נזכרתי בהכל. אני לא מבין מה קרה פתאום... קרה לי כבר שנתקלתי בתמונה שלנו יחד, אבל זה לא השפיע עליי ככה. כנראה שהייתה צריכה לעבור תקופת זמן מסויימת כדי שאני אבין שלא שכחתי אותך. וזאת בעצם הסיבה שאני כותב לך. אני לא רוצה עוד סתם פרצוף יפה, ואני לא רוצה אף אחת סתם להחזיק. אני לא רוצה שהאהבה העצומה שבי תתבזבז על סתם מישהי. אני רוצה אותך, ואת הנפש היפה שלך. את זאת שאני רוצה לבלות איתה את שארית חיי ואני לא אתן לעוד דקה להתבזבז.
מאז שנפרדנו סופית, כש"מתתי" כביכול לפני 3 שנים, אני מחפש את מה שימלא בי את תחושת הרייקנות הזאת, שנמצאת סביבי ובתוכי. הבעיה היחידה היא שלא שמתי לב שהדבר הזה- את, נמצא ממש כאן מתחת לאף שלי. את האמנת בי כמעט תמיד, וגרמת לי להאמין בעצמי כשאף אחד אחר לא הצליח. פיבי, אני אוהב אותך!
שלך לתמיד, קול."
דמעות החלו מרטיבות את עיניה, זולגות אחת אחת על לחייה.
מה היא תעשה עכשיו? איך היא אמורה בכלל להגיב למכתב כזה? השאלות הללו החלו מרחפות מעליה.
איפה היא תמצא אותו עכשיו? ואיך? הוא לא השאיר שום דרך ליצירת קשר. הראש החל לכאוב לה והיא הרגישה מסוחררת. היא נשכבה בשנית על המיטה וניסתה לחשוב בהגיון. הבעיה היחידה היא, שהיא פשוט לא הצליחה. המחשבות ההגיוניות כאילו עזבו אותה ונעלמו מראשה. הדבר היחיד שחשבה עליו היה הוא. המכתב שלו, המכתב שלו היה כ"כ מרגש ואמיתי. בדיוק אותם הדברים שהיא כ"כ רצתה להגיד לו ולא ידעה איך. היא לא ידעה שלקול יש כזה כישרון בכתיבה.
הדרך שהוא נזכר בה... זאת אותה הדרך שהיא נזכרה בו. זה אומר משהו, לא? היא חשבה לעצמה. אולי... אולי זאת יד הגורל?
למה הכל צריך להיות כ"כ מסובך? היא נאנחה ונתנה לעצמה לשקוע בשינה עמוקה, רצופת חלומות על התקופה ההיא, התקופה שהם היו יחד.
אמ... סיפור יפה רק חבל שאני לא הכי מבינה מה קורה שם.. חח
חח זה בכוונה.. לאט לאט כל הסיפור מתבהר...
טוב לא משנה, אני שמחה שחלק מהאנשים אהבו את השני ההמשכים הראשונים.. פעם הבאה אני אפרסם סיפור בסגנון אחר..
וואו!!!!!!!!!!!!
עכשיו קראתי את הסיפור והוא פשוט מדהים!
יש לך המון המיון כישרון!
מאוד אהבתי את הדרך כתיבה שלך
מקווה שתמשיכי מהר
רק יש לי שאלה קטנה, איך פייג' קשורה לפיבי? (לפי מה שהבנתי זה שהן חברות אבל איך הן גרות יחד? ועם אחות של פיבי?)
לוב יו 😍
הבהרה למי שלא הבין 😉
פייג' ופיבי אחיות...וגם פייפר...הן p3
יפה שלי תמשיכי...
אני אוהבת אותך ה-כ-י בעולם...מואה...אני כבר מתגעתגעת אליך \=
מתי יש המשך?
אני כבר מכורה לסיפור!
לוב יו 😍 😍 😍 😍 😍 😍 😍 😍
