אהבה... בפעם השניה?

חח אוקיי אז אני אפרסם את ההמשך עוד מעט בשביל מי שרוצה (חח 2 אנשים? חחח)
והבהרה קטנה-
הסיפור לא ברור בכוונה.. גם הפסקאות הבאות מתחילות ב"הוא היה" או "הוא עשה" ולאט לאט הכל מתבהר וההמשכים מתקשרים אחד לשני.. סגנון קצת שונה משאר הסיפורים פה.. אבל לא נורא
אני חושבת שכדאי שאני אתן לכם קצת מידע על הדמויות:

פיבי- היא הגיבורה של הסיפור.. היא אחות של פייפר ופייג' (היא האמצעית)
היא הייתה לפני 3 שנים במערכת יחסים שמשהו נהרס שם והם נפרדו.. ועכשיו, הוא חזר (זה שהיה איתה) והם מתאהבים שוב...

פייפר- אחותה הגדולה של פיבי.. היא נשואה לליאו ויש לה 2 ילדים: וויאט וכריס.


פייג'- אחותה הקטנה של פיבי.. אממ אין לה ממש אהבה ובסיפור הזה יש כמה קטעים שמדברים עליה..

קול- הגיבור השני של הסיפור.. הוא היה עם פיבי במערכת יחסים ועכשיו הוא חזר והם שוב מאוהבים..
(בקטע העל טבעי, הוא היה פעם רע.. עכשיו הוא לא משתמש בכוחות שלו והוא טוב)

ליאו- בעלה של פייפר.. הוא ה"מלאך השומר" של הבנות.. הוא עוזר להן והכל..


ושוב אם לא מובן לכם הסיפור, זה לא בגלל ה"על טבעי" כי לא הזכרתי את זה בכלל.. זה הכל בכוונה ככה חח
(דרך אגב, רוצים תמונה של הדמויות? חחח)

אמרת שתשימי המשך "עוד מעט"......
אני מחכה
לאב יא 😍 😍 😍 😍 😍

טוב.. הנה ההמשך, בשביל 2 אנשים חחחח::


[מעבר סצינה. זה לא קשור להמשך הקודם..]
"אדוני?" אמרה המזכירה ונכנסה למשרד. "כן אמה, מה רצית?" הוא השתדל להראות במצב רוח מרומם, למרות שההפך הוא הנכון. הוא היה לחוץ, לחוץ מאוד. הוא לא ידע איך פיבי תגיב למכתב שכתב לה, והוא קיווה שאף אחד לא גילה על מעשיו באותו לילה... הרי אם מישהו יגלה שהוא חי, הוא לא יחיה עוד הרבה זמן. –"אממ התקשר מישהו ורצה לדבר איתך... הוא מסר שהוא ידיד ותיק של קול טרנר והתעקש שהוא מכיר אותך". פניו החווירו. הוא החל מתנשם בכבדות ומיליון מחשבות החלו מתרוצצות בראשו. מה הוא יעשה עכשיו? איך הוא יתמודד מולם? "אדוני אתה חש בטוב? אתה רוצה שאני אכין לך כוס קפה?" אמרה המזכירה בקול קצת מודאג. לפתע, הוא נזכר שהיא עדיין בחדרו, מחכה לתשובתו. "קחי ממנו מס' טלפון ומסרי לו שאני בהפסקת צהריים ואחזור אליו מאוחר יותר". אמר בטון בטוח בעצמו, וקיווה שגם ככה זה נראה. -"אבל אדוני..." פצתה המזכירה את פיה כדי לומר משהו. "אבל מה?" הוא קטע אותה בעצבנות. הוא ממש לא היה צריך עכשיו שגם היא תטריד את מחשבותיו. "אדוני, עכשיו רק 10 בבוקר..."
לאחר שהוא מצא תירוץ מתאים, הוא ביקש מאמה לא להעביר לו שיחות בזמן הקרוב, לא משנה כמה זה חשוב. הוא היה צריך זמן לעצמו, קצת שקט בשביל לחשוב. הוא התהלך בחדר מצד לצד, כאריה הכלוא בכלוב וכשלבסוף התיישב על הכסא הוא חש חולשה ועצם את עיניו. מה אני עושה עכשיו? חשב לעצמו. מה אני עושה עכשיו? הוא חזר על השאלה, הפעם בקול. מה אני עושה עכשיו?! הוא חזר על השאלה, בקול רם יותר, אבל לא רם מידי, כדי לא לעורר חשד במזכירה שישבה בחוץ וטיפלה בענייניו. הוא הרגיש מיואש. הוא לא חשב מראש על כל הסיכונים. הוא היה צריך לדעת שאם הוא ישתמש בכוחותיו, הם ירגישו את זה. הוא פעל על פי הרגש, ולא על פי ההיגיון. אבל מה הוא יכול היה לעשות? רגשותיו כלפי פיבי היו חזקים יותר מאשר היו אי פעם. הוא הרגיש איך כל פעם כשחשב עליה הציפה אותו הרגשה נעימה כזאת. כאילו הוא מרחף. והוא לא היה מסוגל לחשוב על דבר חוץ ממנה. כל היום, רק פיבי ופיבי ופיבי...
אוקיי קול, חשוב בהיגיון. הוא אמר לעצמו. בראשו הוא עדיין נשאר קול. אולי הוא הציג את עצמו כג'ק בפני כולם, אבל עמוק בפנים הוא עדיין נשאר קול, קול טרנר. "פיבי!" הוא קרא לפתע. איך הוא לא חשב על זה קודם? היא הראשונה שהם ילכו אליה, לחפש אחריו. הוא ארז את חפציו ויצא מהמשרד. המזכירה, שרצתה לומר דבר מה השתתקה כשראתה שהוא ממהר ולא אמרה דבר. היא לא אמרה לו שהאדם שהתקשר מסר שהוא ימצא את קול טרנר, לא משנה מה.


[מעבר סצינה שוב.. חח]


"פיבי מה קורה לך היום?" שאלה פייפר ומבט תמוה על פניה. "כבר 3 פעמים ביקשתי ממש להעביר לי את החלב! כמה פעמים אני עוד יכולה לבקש?". –"אוו פייפר אני מצטערת אני ממש לא מרוכזת היום...". –"היום?!" התערבה פייג' בשיחה. "גם אתמול היית מאוד מרוחקת. פיבי אולי תספרי לנו מה קרה?" שאלה פייג', בנימה מודאגת. "אהה זה כלום... בטח חטפתי איזה וירוס או משהו... שום דבר רציני" היה לה ברור שאחיותיה לא יאמינו לדבר הזה. אבל לא הייתה לה ברירה. היא עדיין לא הייתה מוכנה לספר להן. עדיין לא.
"אוו ג'ק טיילור הזה חתיך!" קראה פייפר בהתלהבות בעודה קוראת את העיתון. "חתיך?" קראה פייג'. "לך יש את ליאו! אם הוא חתיך אז הוא שלי!" הן שתיהן צחקו והביטו בפיבי שפניה החווירו. "פיבי? מה קרה האני?" שאלה פייפר בדאגה. "אמרתן ג'ק... ג'ק טיילור?" היא שאלה בהיסוס. "כן, אמרתי ג'ק טיילור. הוא מופיע בעיתון ביחד עם מנכ"ל חברת היי-טק מאוד מפורסמת... הוא רואה החשבון שלהם או משהו" אמרה פייפר בפשטות, לא מבינה למה פיבי מגיבה ככה. צמרמורת עברה בגופה. זה הוא. זה באמת הוא. "א.. אפשר לראות את התמונה?" היא שאלה, מקווה שאחיותיה לא יחשדו בהתנהגותה המוזרה. "בטח פיבי" חייכה פייפר אל אחותה. פיבי לקחה את העיתון מידיה של פייפר ובהתה בתמונתו של קול. "אני לא רואה שום דימיון" אמרה פיבי בקול שקט. "אבל הוא חתיך!" היא ציינה לעצמה. "שום דימיון למי?" שאלה פייג'. "אה.. אף אחד... טוב אני חייבת לזוז... לאב יו!" היא אמרה ויצאה בריצה מהבית, בידה העיתון. ושוב, מיליון מחשבות הציפו את ראשה. זה הוא. זה באמת הוא! היא חשבה וחיוך נמרח על שפתיה.

אני ממש אוהבת את הסגנון שלך..תמשיכי ככה..
אני כבר במתח לראות מה יהיה בפרק הבא


מואה ~galush~

ממש אהבתי!!!!!
את כותבת מדהים!
סוף סוך יש סגנון כתיבה אחר באתר הזה, כבר נימאס לשמוע בסיפורים האחרים "מה המצב כפרה עליי?" ו "בסדר מאמי שלי!".
מקווה שתמשיכי בקרוב.
מחכה להמשך הבא

QUOTE (MAMIT @ 26/08/2005) ממש אהבתי!!!!!
את כותבת מדהים!
סוף סוך יש סגנון כתיבה אחר באתר הזה, כבר נימאס לשמוע בסיפורים האחרים "מה המצב כפרה עליי?" ו "בסדר מאמי שלי!".
מקווה שתמשיכי בקרוב.
מחכה להמשך הבא
חח תודה רבה רבה 😊
באמת, זה ממש חשוב לי שאת אוהבת את זה.. ובהתחלה פחדתי לפרסם דווקא בגלל שזה לא בסגנון פה של הסיפורים שכולם אוהבים...

טנקיו ורי מאץ'! 😍

אני מחכה בקוצר רוח להמשכים שלך, אני ניכנסת לפורום הזה ומייד בודקת ת'סיפור שלך אם המשכת.
הסיגנון שלך כ"כ מיוחד, בגלל זה אני אוהבת ת'סיפור שלך.
מחכה להמשך הבא
לוב יו 😍 😍 😍 😍

חחח אז תתכונני כי יש המון המון המשכים 😊

אז בשבילך, הנה ההמשך הבא::
[הערות:
1. כל המשך בד"כ לא מתקשר להמשך שהיה לפניו.. ואם יש רווח 2 שורות בין 2 קטעים זה גם אומר שהם לא קשורים.
2. קול (האהוב של פיבי) עבד כעורך דין לפני שהוא כביכול מת.
3. שקול היה רע (הוא היה שד פעם) קראו לו בלתאזר.
4. ג'ייסון שמוזכר בהמשך השני היה חבר של פיבי פעם.
5. מר סמית' (שעליו מסופר בחלק השלישי של ההמשך היום), הוא בנאדם. זה לא השד שמסופר עליו בחלק הראשון של ההמשך.]

"ובכן?" שאל האדון. "יש תוצאות?". הוא שאל תוך כדי שיצא מהצללים בפעם הראשונה וחשף בפני עובדיו את מראהו המזעזע. הוא היה שד, שד לכל דבר. -"אה אממ.." גימגם אחד העובדים, מודע לעובדה שאסור לו לפשל. "שאלתי אם יש תוצאות!" צעק האדון שהתגלה כשד מדרגה גבוהה- דבר שלא הפתיע כלל וכלל את עובדיו, בחלקם מכשפים ובחלקם שדים מתחילים. עיני כל העובדים הופנו מיד לרצפה, מתפללים שהוא לא יסיים את חייהם ברגע זה. אחד העובדים האחרים שנכח בחדר מיהר לצעוד צעד קדימה ואמר בביטחה -"אני חושב שאני יודע מי הבן אדם שיכול להיות שיש לו קשר עם בלתאזר" הוא השתתק וחיכה לסימן מהאדון.
-"למה אתה מחכה?!" קרא האדון. "המשך בדברייך". –"אז ככה.. בלתאזר היה קשור לאיזה מכשפה לא? הוא היה מאוהב במישהי מהמכושפות..." –"כמובן!" צעק האדון. "איך לא חשבתי על זה קודם?" הוא המשיך לצעוק, מתעלם מהעובדה שנוכחים בחדר עוד אנשים. –"אתה!" הוא פנה לעובד שהיה שם, עדיין צעד אחד קדימה לפני כולם. "א.. אני?" אמר העובד, הפעם בטון קצת יותר מאויים. "כן כן אתה!" אמר האדון והתקרב אליו. –"בחר לך עוד 2 מחברייך, ולכו לרחרח קצת אצל המכושפות. לא לתקוף!- אני מזהיר אתכם" אמר האדון והצביע בידו על דלת הכניסה. העובד מיהר לבחור לעצמו שניים מחבריו ועד מהרה הם נעלמו שלושתם מהחדר. שאר העובדים הצטוו להמשיך לחקור על בלתאזר ולברר על עוד אנשים שאולי הוא יצר איתם קשר. "תפסתי אותך בלתאזר" הוא חייך וקימץ את אגרופיו. "תפסתי אותך!" הוא היכה בכוח רב על השולחן שעמד באמצע החדר. "אולי אני לא השד היחיד שמחפש אותך, אבל אני אהיה היחיד שאמצא אותך. ולאחר שאני אמצא אותך, אני אמלוך על עולם השאול!". הוא צחק והתיישב ליד אחד הכיסאות.



היא ניסתה להקשיב לה, באמת שכן. אבל היא פשוט לא הצליחה. פייג' דיברה ודיברה בלי הפסקה על כל מיני דברים, בלי לשים לב שפיבי כבר מזמן לא מקשיבה לה. למעשה, פיבי הייתה שקועה בחלומות בהקיץ. ביומיים האחרונים, הדבר היחיד שהטריד את מחשבותיה היה הוא. כל העניין הזה נראה לה מוזר מידי. טוב לא מוזר, היא התרגלה לא להגיד על דברים שהם מוזרים לאחר 7 שנים שבהם היא מחסלת שדים על ימין ועל שמאל, אבל בהחלט היה משהו מאוד לא הגיוני בכל הסיפור הזה. הרי היא ראתה תמונות שלו מידי פעם, וחשבה עליו לפעמים, אבל היא אף פעם לא הרגישה את מה שהיא מרגישה עכשיו. יכול להיות שהיא הייתה זקוקה לזמן כדי להבין כמה היא אוהבת אותו. עד שאתה לא מאבד משהו, אתה לא מבין כמה הוא חשוב. היא חשבה לעצמה.
-"ואזזז שנכנסתי למסעדה הוא אמר ש-" פייג' השתתקה לפתע. "פיבי?! פיבי את בכלל הקשבת לי בחצי שעה האחרונה?!" שאלה פייג' בכעס. היא שנאה לדבר כשאף אחד לא הקשיב לה. מצב שקרה לה דיי הרבה. -"בטח שאני מקשיבה!" חייכה אליה פיבי את החיוך היפה שלה. "אבל בדיוק אמרת שאת נכנסת למסעדה והוא אמר ש... תמשיכי את הסיפור". מזלה של פיבי שהיא שמעה את המשפט האחרון של פייג'. היא ממש לא רצתה לריב איתה, במיוחד לא עכשיו. -"אה יופי אוקיי.. אז כמו שאמרתי..." פייג' החלה מדברת שוב, אבל פיבי כבר שקעה מחדש בהירהוריה. אז מה היא צריכה לעשות עכשיו? היא צריכה לחפש אותו? או לחכות שהוא יצור איתה קשר? או שאולי עליה לשתף בזה את אחיותיה? או את.. -"ליאו!" היא לפתע אמרה. -"ליאו? מה ליאו עכשיו? פיבי יש לך נטיה לומר שמות של בנים בזמן מאוד לא קשור!" אמרה פייג' וצחקה. "היום ליאו, אתמול קול, ומי הבא בתור?! ג'ייסון?"



"כן ג'יימס... כן כן... תסגור את זה עד מחר אוקיי? מעולה אני מחכה לטלפון ממך! אוקיי ביי" הוא נשען לאחור על כסאו ועצם את עיניו. הוא היה גבר נאה, בסביבות שנות ה-30 לחייו. הוא היה מסורק היטב ולבוש בטוב טעם. מראהו יכול היה להטעות. "אחח קול" חייך האדם והניח את רגליו על השולחן. "אני עוד אנקום בך!" "אני אנקום בך על זה שניצחת אותי במשפט וגרמת לי לשבת 6 שנים בפנים! אתה תשלם על זה, ובגדול!" "אני אחסל אותך, ואת כל מי שקשור אלייך! אני נשבע, או ששמי הוא לא ג'ון סמ..." הוא לא שם לב שהדלת נפתחה ונכנס לחדר בחור צעיר. ההוא השתתק מיד וסימן בידו לאיש הצעיר להיכנס לחדר. -"נו?" הוא שאל בקול ערמומי את הצעיר. "יש תוצאות?" –"בהחלט" אמר בפשטות הצעיר וחיכה לאישור להתיישב. –"שב שב!" הוא חייך אל הצעיר. "תרגיש בבית". –"תודה" הוא התיישב והתרווח בכסאו. אחרי הכל, זה לא הוא שצריך את מר סמית', זה מר סמית' שצריך אותו. "ובכן?" חייך מר סמית'. –"מצאתי דרך לחדור אליהם. התחלתי עם הקטנה, הכי קל". -"מצויין!" חייך אליו מר סמית'. "אני רואה שאתה מבין את העבודה כמו שצריך. –"כן כן.. אני מבין הכל...".


הוא הביט במראה. היא תאהב את המראה החדש שלו? או שאולי היא תעדיף את המראה הקודם?
ובכלל, היא עדיין אוהבת אותו? או שהיא המשיכה הלאה בחייה? הוא כבר לא ידע מה לחשוב. כל כך הרבה אירועים, בכל כך קצת זמן. הוא קיווה ש"חבריו" לשעבר לא גילו שיצר מחדש קשר עם פיבי. הוא ידע שהרושם הראשוני הוא זה שקובע במקרה הזה, והוא ממש לא רצה שחידוש מערכת היחסים שלו עם פיבי יתחיל בקרב עם אלה שרוצים לחסל אותו. אבל האמת? הוא בכלל לא הבין למה הם רוצים לחסל אותו. הוא חשב שהם שכחו ממנו לגמרי, ושהבעיה היחידה שלו לחזור לפיבי תהיה- טוב... פיבי עצמה. הרי הוא לא היה יכול להיות בטוח במאת האחוזים שהיא באמת רוצה לחזור אליו. למעשה, הוא לא היה בטוח בכלל. הייתה לו רק תחושה מוזרה כזאת... הוא לא יכול היה להסביר את התחושה הזאת, אבל הוא הרגיש שאיכשהו זה קשור לפיבי. והרי, אם הוא נזכר בה פתאום, מי אמר שהיא לא נזכרה בו? הוא נאנח והתיישב על המיטה. לאחר חצי דקה של בהייה בקיר, הוא קם וצעד בנחישות אל הארון. הוא פתח את המגירה התחתונה, והוציא משם אלבום תמונות ישן. אלבום שלא נפתח כבר לפחות 3 שנים. עבר הרבה זמן... הוא חשב לעצמו וחייך. הרבה יותר מידי זמן. הוא דפדף בין העמודים והרגיש איך זכרונות מציפים אותו. איך הוא מרגיש כאילו הוא מרחף. הוא נזכר בתקופה ההיא. התקופה הטובה ביותר בחייו. הוא כ"כ אהב אותה. אז, ועכשיו. הוא הרגיש איך כל דקה רגשותיו מתעצמים יותר ויותר ונהיים חזקים יותר מאשר היו איי פעם. לפתע, הוא סגר את האלבום והחזיר אותו חזרה למקום. זה הזמן. הוא חשב לעצמו.

איזה המשך יפה!!!!
מאוד אהבתי
אני ממש אוהבת את פיבי וקול!
את מביאה ת'רגשות של הדמויות בצורה מאוד ברורה ויפה!
הסיפור נישמע לי מציאותי, למרות שיש שדים וכל זה את גומרת לו להישמע כאילו זה באמת קיים!
כמו תמיד מחכה להמשך הבא
לוב יו 😍 😍 😍 😍 😍

גמאני אוהבת את פיבי וקול 😍
(הם היו כאלה חמודיםםם בסדרה! חבל ששם הם נפרדו סופית והוא לא חזר 😢)

השתדלתי כמה שפחות לכתוב על השדים חח... ותודה רבה רבה על כל המחמאות 😊

מחר אני אפרסם עוד המשך =] חחח

את תשימי היום המשך?

אפילו אחד קצר בקשה

לאב יא 😍 😍

חח את כזאת חמודה!! והנה ההמשך של היום::
[הערות:
1. להבזיק, כפי במצויין בחלק האחרון של ההמשך, זה אומר להיעלם בתוך אור כחול כזה ולהופיע במקום אחר
2. "שם מעלה", כמו שכתוב בהמשך האחרון, זה המקום שה"מנהלים של האנשים הטובים" גרים שם.. הם מחליטים כל מיני החלטות חשובות חח זה סוג של "גן עדן" כזה..]

זאת הייתה שעת לילה מאוחרת. היא כבר הרגישה איך לאט לאט עיניה נעצמות, אבל היא לא נתנה להן. היא לא ידעה ל-מה היא מחכה. אבל הייתה לה מין תחושה כזאת... תחושה מוזרה. לאחר מאבק בינה לבין עצמה, היא נכנעה לעייפות ונרדמה. והנה, הוא הופיע שוב בחלומה. הפעם לא היו רעשים ולא היו צללים. הם היו שם רק שניהם, היא והוא. -"קול?" היא שאלה בהיסוס. -"פיבי" הוא אמר וחייך. היא אהבה לראות את שפתיו מבטאות את שמה. היה להן מין קסם כזה. -"אני שמחה שבאת..." היא אמרה לאחר מספר דקות של שקט, בשביל לשבור את הקרח. -"קיוויתי שתשמחי" הוא אמר, מביט בה לתוך העיניים. היא חיכתה שהוא יעשה את הצעד הראשון. בכל זאת, הם לא התראו כבר 3 שנים. "אני חושב..." הוא החל לדבר. "אני חושב שכדאי שנפסיק להיפגש בחלומות שלך". היא צחקה ואמרה -"אני חושבת שאתה צודק". –"אז... מה דעתך להתעורר, ולפגוש אותי במקום הבטוח ביותר שאני מכיר?". תחושת חמימות הציפה אותה. היא עדיין זכרה. היא עדיין זכרה את מה שאמר לה לפני 4 שנים. היא עדיין זכרה שהוא אמר שהמקום הבטוח ביותר שהוא מכיר, זה ביחד איתה. לפתע, היא שמעה מישהו קורה בשמה. הקול התחזק בעוד קול נהיה מטושטש יותר ויותר עד שנעלם. "פיבי... תתעוררי". היא פתחה את עיניה בעדינות, מקווה שתמצא אותו שם. וכמו שאמר, הוא ישב לידה וחייך אליה. -"איזה כיף זה לקום ולראות את העיניים היפות שלך" היא אמרה ושיפשפה את עיניה. בכל זאת, השעה הייתה 4 לפנות בוקר. -"אני מקוה שאני לא מפריע" הוא חייך אליה והסתכל על השעון. –"לא לא... זה בסדר, באמת". –"פיבי... אולי כדאי שנפסיק ללכת סחור סחור?" הוא אמר בפרצוף קצת יותר רציני. –"אה... אממ... אתה צודק... אני חושבת" היא לא ידעה מה לומר. היא הייתה מבולבלת לגמרי. "רגע" היא קראה לפתע. -"מה קרה? הוא נבהל. -"אמרת ששינית את הזהות שלך. אז... אז איך זה שאני רואה אותך כקול, קול טרנר?" היא שאלה, בנימה קצת חשדנית. -"לא ידעתי אם תזהי אותי בגוף החדש, אז החזרתי לעצמי את הגוף הישן. אני עדיין מסוגל לעשות את זה. עדיין יש לי כוחות, אבל אני לא משתמש בהם. לא לטוב ובטח שלא לרע" הוא אמר, בתקווה שהסביר את עצמו כמו שצריך. -"אה... ראיתי תמונה שלך בעיתון... ג'ק טיילור נראה לא רע" היא צחקה. "אבל עדיין... אני מעדיפה אותך כקול. כקול שלי" היא הוסיפה.
זהו. לזה הוא חיכה. הוא לא היה זקוק יותר לשום דבר אחר. הוא חיכה לשמוע את המילים האלה יוצאות מפיה. "קול, קול שלי" הוא חזר על המילים בראשו, מתפלל שמוחו לא מתעתע בו והיא באמת אמרה זאת. הוא הרגיש את מגע ידה על פניו. הוא לא מדמיין. זה לא חלום. הוא ופיבי, שניהם נמצאים בעולם האמיתי, והם יחד. הם באמת באמת יחד. הוא הסתכל לתוך עיניה והרגיש כמה הוא התגעגע אליה ב-3 שנים האחרונות. געגוע שכנראה הוא הדחיק במשך כל כך הרבה זמן. כל מה שהוא רצה היה דבר אחד. הוא רצה לנשק אותה. להרגיש את מגע שפתיה על שפתיו ולדעת שהיא שלו. באמת באמת שלו. הוא התקרב אליה לאט לאט, כאילו הוא מפחד לעשות טעות נוראית והכל יעלם: פיבי, הוא, והתחושה הנעימה הזאת שממלאת אותו. כשהיה מספיק קרוב, עד שהצליח להרגיש את נשימותיה הוא נעצר. מתענג על הרגע ומקווה שהוא לא יגמר לעולם. הריח שלה... היה לה ריח כל כך טוב. הוא היה מסוגל לזהות את הריח הזה ממרחקים. הוא הביט בעיניה והיא חייכה אליו. והחיוך שלה... החיוך שלה המיס אותו כל פעם מחדש. איך הוא שכח ממנה לכל כך הרבה זמן? איך הוא היה מסוגל לחיות בלעדיה? הוא הסיט מראשו את המחשבות האלו, ונתן לעצמו להנות מהרגע. ואז, באמצע הרגע המושלם הזה, הרגע ששניהם יקוו שלא יגמר לעולם, הוא נישק אותה. נשיקה אמיתית מלאת געגועים.

[מעבר סצינה.. הבוקר שאחרי חח]

היא רצתה לעצור את הרגע ההוא. להקפיא את הזמן. היא רצתה שהלילה ההוא לא יגמר לעולם. זה היה לילה כ"כ מושלם. היא חשבה לעצמה בעודה מערבבת את הקפה של הבוקר. פייפר ופייג' יצאו מוקדם מהבית וזה נתן לה זמן לעצמה. היא לגמה באיטיות מהקפה בזמן שהעבירה את אירועי ליל אמש בראשה. היא עדיין לא האמינה שזה קרה. שזהו זה, הוא חזר והם ביחד. הכל נראה לה טוב מידי בשביל להיות אמיתי. היא מתחה את ידיה ושיפשפה את עיניה. בכל זאת, עבר עליה לילה בלי הרבה שעות שינה. לפתע, הטלפון צילצל. היא קמה במהירות והרימה את השפורפרת. -"הלו?" היא שאלה, בתקווה לשמוע את קולו מעבר לקו. -"שלום" נשמע קולה של אישה. אכזבה. -"שלום" היא ענתה חזרה, מתאמצת להישמע כרגיל. -"את פיבי האליוול?" שאלה האישה מהעבר השני של הקו. -"כן... מי מדברת?" –"אני מדברת מהמשרד של ג'ק טיילור". פיבי קפאה על מקומה. –"אה... כן?" היא אמרה לבסוף, לאחר שהתאוששה מההלם. -"אני מעבירה אותך אל ג'ק. הוא אמר לי שהוא צריך לדבר איתך בדחיפות" –"אוקיי" היא ענתה בהיסוס. עברו כמה שניות שנראו כמו נצח ואז, היא שמעה קול לא מוכר. –"הלו?" היא לא ידעה מה לומר. היא לא זיהתה את קולו. –"פיבי" המשיך האדם מהעבר השני של הקו לדבר. "פיבי זה אני...".
עכשיו כבר לא היה לה שום צל של ספק. זה הוא. היה לו מין קסם כזה שהוא ביטא את שמה, קסם שהיה רק לו. -"ה... היי" היא אמרה לאחר שלא מצאה משהו מתאים יותר להגיד. –"מה שלומך?" הוא שאל בנימוס. –"אממ אוו בסדר, עדיין חושבת על אתמול". חיוך נמרח על שפתיו. הוא קיווה שהיא תגיד זאת. לאחר כמה שניות של שתיקה, הוא אמר -"גם אני". "אז... מה דעתך" הוא המשיך, "לאכול צהריים יחד?"
–"אממ... אם זה מתאפשר לך..." –"פיבי, בשבילך- הכל!" היא חייכה. היא שמחה שהשיחה התנהלה בטלפון כי כך הוא לא יכל לראות כיצד היא הסמיקה בביישנות כמו נערה צעירה מאוהבת. –"אז... אני רושם ביומן היום ב-13:00 לאסוף את פיבי האליוול מהבית. מקובל עלייך?" –"בטח. ואני ארשום ביומן שלי
שב-13:00 יש לי פגישה עם ג'ק טיילור".

[שוב פעם מעבר סצינה]

השעה הייתה 12 בצהריים ופיבי הייתה בעיצומן של ההכנות. היא לא רצתה להראות כאילו היא השקיעה יותר מידי, ועם זאת, היא רצתה להיות יפה בשבילו. לפתע, ליאו הבזיק לחדר. -"היי פיבי" הוא אמר, והתקרב אליה מעט. -"אוו היי ליאו... תשמע זה לא כזה זמן טוב... אני בדיוק עומדת לצאת אז..." –"לצאת עם... קול?" הוא שאל בחשדנות. –"אה... אממ מה?" היא שאלה בבילבול. לא היה לה מושג איך הוא חשב על זה בכלל. –"אוי פיבי ... בחייך... רצות שם למעלה שמועות שקול חזר, ואת מוזרה בימים האחרונים..." הוא אמר, מצפה שהוידוי יבוא ממנה. –"אה לא... ממש לא! אני בכלל יוצאת עם ג'ק!" היא אמרה. כנראה, שהיא לא הייתה שקרנית טובה במיוחד.ליאו התקרב אליה מעט. –"פיבי, את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי. בשביל כל דבר. הכל ישאר בינינו, אני מבטיח" הוא אמר בטון מרגיע שנתן לה ביטחון לספר לו. –"וזה לא יוצא מכאן? אפילו לא לאחיות שלי?" היא שאלה כדי להיות בטוחה. "אם זה רצונך- אפילו לא להן. אני מבטיח" הוא חייך אליה והתיישב על המיטה. –"טוב בכל מקרה התכוונתי לספר לך מתישהו..." היא החלה מדברת, בתקווה שהאומץ לספר לליאו לא יעלם פתאום. –"לספר לי מה?" הוא שאל בניסיון לכוון אותה ישר אל המטרה. –"לספר לך ש... קול חזר". –"את זה כבר ניחשתי לבד... יש לך עוד משהו לספר לי?". –"כן..." היא אמרה בהיסוס. הוא סימן לה להמשיך. "הוא חזר ו... ואנחנו... אנחנו נפגשים עכשיו...". הבעת פניו של ליאו השתנתה, והחיוך המעודד נעלם. –"פיבי" הוא אמר בתקיפות, לא נותן לה להשחיל מילה. "את יודעת כמה שזה מסוכן! וש..-" –"לא לא לא" היא קטעה אותו. ממש לא התחשק לה שהוא יתחיל להטיף לה מוסר עכשיו. "זה לא מסוכן. הוא החליף זהות... הוא נראה אחרת עכשיו ויש לו שם אחר..." היא אמרה בניסיון לשכנע אותו, אבל היה ברור שהיא מנסה גם לשכנע את עצמה. ליאו פתח את פיו כדי לומר דבר מה אך פיבי לא נתנה לו והמשיכה "ליאו תודה שהקשבת לי... אבל אם לא איכפת לך, אני באמת חייבת להמשיך להתכונן... אז נדבר אח"כ... אוקיי?" –"אוקיי". אמר ליאו בחוסר רצון. הבעת פניו כבר לא הייתה מעודדת כמו קודם. הוא היה מאוכזב ממנה. "אבל נדבר!" הוא הוסיף והבזיק מהחדר.

מאוד אהבתי את ההמשך!
אני מתה לראות מה יקרה בין קול לפיבי בפגישה.
כמו תמיד מחכה להמשך הבא.
לאב יא 😍

חיכיתי כל היום להמשך של הסיפור.
לא נורא אני מקווה שיהיה מחר.
ד"א ראיתי היום את ההתחלה של הפרק של "מכושפות" וזה ממש חמוד.
לאב יא 😍

וואי את כזאת חמודה! אין לך מושג כמה אני שמחה שאת אוהבת את זה, למרות שאת וגל (galush123) היחידות באתר שאוהבות את זה חח

הנה ההמשך של היום:
[ובקשר למכושפות הסדרה, עכשיו זה בדיוק הפרקים שקול ופיבי ביחד אבל הוא מתחיל להשתגע ולהפוך לרע, ובעונה הבאה הם יפרדו 😢]


השעון הצביע על השעה 1 בצהריים. פיבי ישבה דרוכה על הספה בסלון, מחכה לקול שיבוא לאסוף אותה. בראשה התרוצצו המון מחשבות. מה יקרה אם ג'ק טיילור שונה גם באופי? או שנגזר עליו להיות שונה באופי בכדי להסתיר את זהותו? היא נאנחה והשעינה את גבה על הספה. עברו מספר דקות, וצלצול הפעמון קטע את הרהוריה. היא ניגשה בחשש אל הדלת, ושאלה בקול הססני -"מי זה?". קול זר ענה לה חזרה -"זה ג'ק. ג'ק טיילור". היא משכה בעדינות את הידית ופתחה את הדלת לרווחה. לפניה עמד בחור צעיר, בערך בגילה. הוא היה מגולח היטב וריח נעים של בושם לא מוכר נדף ממנו. הוא חייך אליה. משהו בחיוך שלו נראה מוכר, אבל עדיין... זה לא היה קול. לפחות לא כמו שהיא הכירה אותו. הוא נראה טוב, היא חשבה לעצמה. עיניו הכחולות הבריקו כשהסתכלה לתוכן, ושערו הבהיר התבדר ברוח הקרירה שנשבה. רוח של סתיו. לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה, היא פתחה את פיה כדי לומר דבר מה, אך לפני שהספיקה להוציא מילה מפיה, הוא נישק אותה בלהט. נשקן מצויין הג'ק טיילור הזה... היא חשבה לעצמה. הוא אחז בידה ושניהם הלכו לכיוון המכונית שחנתה מול הבית. הוא פתח את דלת המכונית ולאחר שנכנסה הוא סגר את הדלת. הוא עצמו נכנס והתיישב במושב הנהג. -"אז..." אמרה לפתע פיבי. "לאן נוסעים?". –"הפתעה!" הוא הביט בה במבט ממזרי ונשק לה נשיקה חפוזה על פיה. היא חייכה אליו את החיוך הכובש שלה. החיוך שהזכיר לו כל פעם מחדש את הסיבה שהוא התאהב בה, וכמה הוא בר מזל שהיא כאן איתו, לצידו. הנסיעה עברה בשתיקה כמעט מוחלטת בין שניהם. כל אחד היה שקוע בהירהוריו ובמחשבותיו שלו, והיה נדמה כאילו כל אחד מהם נמצא בעולם אחר. לאחר 10 דקות נסיעה נעצרה המכונית מול בית קפה קטן. ג'ק החנה את המכונית בחניון המיועד לאורחי בית הקפה וניגש יחד עם פיבי אל הכניסה.



הארווי היה בחור צעיר ונחמד. הוא היה גבוה קומה, פרצופו מגולח בקפידה ועיניו היו בוהקות כשמצב רוחו היה מרומם. וכעת, מצב רוחו בהחלט היה מרומם. הוא שמח על העבודה שנתן לו מר סמית'. גם להתחיל עם בחורה יפה, וגם לקבל על כך משכורת. מה רע? חשב לעצמו בעודו מחייך את החיוך השחצני והמתנשא שלו. בהחלט לא היה לו רע כ"כ לבלות בחברה של פייג', אחותה הצעירה של פיבי. הוא ידע שזה המפתח להגיע אל תוך אחוזת האליוול ולברר פרטים על קול, שלפני כמה שנים היה נשוי לפיבי. למעשה, הוא היה מאושר מהעובדה שכל חבריו עובדים ב-2 משרות לפחות, והוא עצמו "עובד" במשרה אחת, פשוטה וכייפית ביותר, ומרוויח פי 2 מהם. הוא נכנס למכוניתו שחנתה ליד ביתו והתניע את הרכב. הוא הוציא מתיקו את הטלפון הסלולארי שלו וחייג את מספרה של פייג', מספר שכבר הכיר בע"פ. –"הלו?" היא ענתה לטלפון, בקול מתוח מעט. –"שלום לך יפהפייה!" הוא אמר, מודע לחלוטין לעובדה שהיא נמסה לגמרי מהעבר השני של הקו. –"שלום שלום" היא ענתה בקצרה, מנסה לשחק את עצמה קשה לה שגה, דבר שלא הצליח לה במיוחד. –"מה דעתך על ארוחת ערב? היום, אני ואת, בית קפה בלו, 8 וחצי בערב, אני אוסף אותך ב-7:45?" הוא ירה. ברור היה לו שהתגובה תהיה חיובית. –"אממ טוב נראה לי שזה בסדר..." היא אמרה, עדיין מנסה להישמע אדישה. –"אני מתגעגע אלייך" הוא אמר. –"אה.. גם אני אלייך..." היא ענתה בקצרה. "אז קבענו? ב-8:15 תהיי מוכנה". –"אוקיי... ביי" –"ביי לך יפה שלי" הוא אמר וסגר את הטלפון. היא בידיו, חשב לעצמו.
פייג' הייתה מאושרת. לראשונה היא הרגישה מאוהבת ונאהבת. כ"כ הרבה זמן היא ייחלה לרגע הזה, והנה סוף סוף זה הגיע. היא כ"כ קינאה בפייפר ופיבי על האהבות הגדולות שלהן ששרדו כל כך הרבה זמן, והנה הגיע תורה. היא התרוממה באיטיות מהספה וגררה את רגליה למטבח. פיבי הייתה שם, מאושרת מתמיד. היא בכלל לא הבחינה באחותה פייג' שנכנסה למטבח. –"אממ היי פיבי!" קראה פייג' בקול עליז, ואולי עליז מידי שהיה יכול לעורר חשד. –"היי פייג'!" ענתה פיבי. לא היה לה זמן וכוח לחשוד בפייג'. היא היתה עסוקה בלחשוב כמה שהחיים שלה נפלאים וכמה היא מאושרת עכשיו. יותר נכון, כמה הם מאושרים עכשיו. היא והוא.
כל אחת מהאחיות, הייתה שקועה בעולמה שלה, ולכן השיחה ביניהן לא הייתה יותר מסמול טוק סתמי. פיבי עירבבה את הקפה של 5 o'clock באיטיות בעודה חושבת על אהוב ליבה, על קול. היה להם כל כך כיף היום ביחד. מין כיף כזה שהיא לא הרגישה כבר הרבה זמן. 3 שנים לפחות. לראשונה מזה 3 שנים היא הרגישה שהיא מאוהבת בכל ליבה, באמת ובתמים. ואכן, אהבה כזאת גדולה כמו שלהם, הייתה ראויה בהחלט לרגשות כאלה. ופייג' מצדה הייתה מאושרת מהמחשבה שסוף סוף היא יוצאת לפגישה אמיתית, עם מישהו שהיא באמת מאוד מחבבת.




ראשו היה בעננים. הוא הרגיש שהוא לא יכול להיות יותר מאושר ממה שהוא עכשיו. 3 שנים הוא כבר לא הרגיש ככה. 3 שנים הוא לא היה מאוהב במישהי בצורה כזאת. הסכנות לא היו בכלל בתחום מחשבותיו. הוא בכלל לא חשב על האפשרות, שמתישהו, איי פעם, הם יפרדו. כמובן, שהוא היה מעדיף לחזור לאישיות הקודמת שלו. קול טרנר. הרי פיבי התאהבה בקול, לא בג'ק. למרות שג'ק לא כ"כ נורא... הוא חייך לעצמו, נזכר בדבריה. בכל פעם שחשב עליה, חיוך ענק נמרח על שפתיו. חיוך שהציף אותו אושר. אושר על כך שהיא איתו, והם ביחד. הרגשתו הייתה יותר ממה שמילים יכולות לבטא, הרבה מעבר לכך. הוא הרגיש איך כל פעם כשהוא חושב עליה, עוברת בו מין צמרמורת כזאת... צמרמורת נעימה. כשהוא איתה- הוא אדם שונה לגמרי. הוא חשב אחרת, דיבר אחרת, והרגיש אחרת. בדיוק כמו פעם. בימים שהיה קול טרנר. הוא התגעגע לתקופה ההיא. מרוב אושר הוא שכח כמה היה לו קשה, כמה היה להם קשה. אבל לא היה איכפת לו. כל שרצה היה להיות עם פיבי. להיות איתה, להרגיש אותה, להריח אותה, ולאהוב אותה. ציפצוף של הודעה נכנסת בטלפון הסלולרי שלו החזיר אותו למציאות. הוא פתח את עיניו שהיו שקועות בחלומות עליו ועל פיבי והביט סביבו. החדר היה בדיוק באותו מצב שהשאיר אותו מספר דקות קודם לכן. החלון הגדול שהשקיף על כל העיר היה פתוח לרווחה ורוח קרירה נכנסה דרכו, ניירות העיסקה האחרונה היו מונחים על השולחן שלידו ישב, ומכשיר הטלפון היבהב באותו מקום בו הוא השאיר אותו. הוא הרים באיטיות את המכשיר מהשולחן, וחייך כשראה את תוכן ההודעה. "מתגעגעת אלייך"- היה כתוב באותיות מרובעות הקטנות, ומספרה של פיבי הופיע על הצג. "גם אני אלייך..." הוא התחיל לכתוב הודעה אחת בעצמו. לאחר מס' שניות של מחשבה הוא הוסיף "ניפגש הערב?". דקות ספורות לאחר מכן היא ענתה לו "כן.. 8 בערב, בית הקפה שהיינו אתמול". "מצויין. אני אהיה אצלך ב7:45" הוא כתב לה, ולאחר מכן שלך הודעה נוספת, לפני שהיא הספיקה לענות. "אוהב אותך".



מקווה שאהבת 😊