|
|
|
בננות תודה לכןן
שמחהה שאהבתןן ותודה על כל המחמאותת
המשךך יהיה או יותר מאוחרר או מחררר..
לאהההההההה שמחה שהשלמתת =]
תודההה מותקקק
מוואההההההההההה
בננות היום יותר מאוחר אני אשלח המשךךך..
מוואההההההה
אוהפתת אותכןן
QUOTE (שנשןשנשן @ 31/12/2005) בננות היום יותר מאוחר אני אשלח המשךךך..
מוואההההההה
אוהפתת אותכןן
סוריי בטעותת זה עשה לי מהמשתמש השניי =]
שן!
סורי שלא הגבתי לך על 2 פרקיםםםם מושלמיםםם כמו תמידידידיידידדדדדדדדדדד!!!
אני חולעלייךךךך המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
ואת מוכשרתת בכמויותתת יאוו איזהה מושלמים אליאן ודורר ביחדד אחחח רומנטי מאודדדדדד!!
גמני רוצה אחד כזההההה אני מחכההה לו כל הזמןןן!!!
זה מאדודודדדדדדדדדד מרגשש אופיי מתי כבר היא תהייה מאושרתתת?
מסכנהה איזה חיים קשים חח..
נכנסתי לזהה חזקקקקקק...
חח לא נוראא..
סורי על החפירההה אבל הייתי חייבתת!!
אז מיי אנג'ללל תמשיכיכיכיייייי לנוו דחווופי
אוהבתותךך מלאןןן!!
יפיתי צ'לךך=]]] 😁
QUOTE (יפיתי-דבירוש @ 31/12/2005) שן!
סורי שלא הגבתי לך על 2 פרקיםםםם מושלמיםםם כמו תמידידידיידידדדדדדדדדדד!!!
אני חולעלייךךךך המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
ואת מוכשרתת בכמויותתת יאוו איזהה מושלמים אליאן ודורר ביחדד אחחח רומנטי מאודדדדדד!!
גמני רוצה אחד כזההההה אני מחכההה לו כל הזמןןן!!!
זה מאדודודדדדדדדדדד מרגשש אופיי מתי כבר היא תהייה מאושרתתת?
מסכנהה איזה חיים קשים חח..
נכנסתי לזהה חזקקקקקק...
חח לא נוראא..
סורי על החפירההה אבל הייתי חייבתת!!
אז מיי אנג'ללל תמשיכיכיכיייייי לנוו דחווופי
אוהבתותךך מלאןןן!!
יפיתי צ'לךך=]]] 😁
יאייייייייי יפיתייייייייי
איךך התגובותתת שלך היו חסרותת ליי!!
י'מושלמתתת שליייייייייייייייי
על תדאגיייי יהיה לךך אחדד כמוו דורר ואפילוווו טוב ממנוו
רק תחכיי =]
אחחחחחחחחח איזההה תגובההההההה מדהימההה
עשיתת לי חשקקקקק
להמשייךךך חעחעחע
ויש לי המשךך מוכןןן אזזזזזזזז שנייה
אני שולחחתתתת
ממממממממממממממממממתההההההההה עלייך
ותודההההההההההה
מוואהההההההההההההה
לוףףף יווו
=פרק 45=
...."הלו" ענה לי קול מוכר מעבר לקו
....."אליאן" הוא המשיך..
'זה אופק, מה אני יעשהה?!?!!'
לא העזתי לדבר, ומיד העברתי את הטלפון לדור, שלא ממש הבין מה קרה..
"הלוו?!" ענה אל תוך השפורפרת..
.....- מי זה?!" שאל אופק
"דור, גלעד נמצא?!"
אופק- אבל רגע, היה רשום שזה הטלפון של אליאן," אמר כלא מבין
"זה דור חבר שלה, היא שכחה את הפלא אצלי." שיקר מעט
"האאא, וטוב שככה כי אני לא רוצה לדבר איתה" אמר אופק,
זה היה על רמקול , ובין רגע הכל התפוצץ לי בתוכי, הרגשתייייייי
כל כך איוםםם
הרגשתי שמן אבן נתקעה לי בלב והיא סירבה לצאת, הרגשתי מאין חנקק,
הדמעות חנקו את גרוני, וסירבו להתפרץ החוצה,
הרגשתי מעוקה רבה.. .רציתי לצעוק לצרוחחח לבכותתתת
להוציא את הכלל, אבל שום דבר לא יצא, נשארתי המומה מסרבת להאמין
שככה שברתי את אחי, שגרמתי לו לשנוא אותי, התיישבתי על הריצפה כי הרגשתי
שבין רגע כוחי נעלם, כאילו לקחו לי חלק מחיי,
סירבתי להאמין, לאותו קול שבקע מתוך הטלפון, ודור שהבין את המתרחש
התרחק עם הטלפון, כדי שאני לא ישמע
אבל זה לא עזררר, אותו משפט הידד לי בראש, הוא סירב להעלם
וגרםם לי רק לכאב, הדמעות החלו לרדת, אחת אחרי השנייה
מסרבות להיגמר, מזכירות לי שנית את הטעם המר של החיים
הטעם המר, של עצמי..
דמותו של דור התקרבה ולאט לאט הוא כבר היה מולי,
לא אמר דבר, רק חיבק אותי, חיבק אותי כל כך חזק,
עיינינו דיברו מבעד עצמם, ולפעמים השתיקה הייתה עדיפה..
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאא" צרחתי אחרי שעקלתי
"למהה דורר לממההה?!?" שאלתי מצפה לתשובה,
אך ידעתי, שאף אחד לא אשם, שאני האשמה היחידה,
ליבי סירב להאמין לאותן מילים, ששברו אותי את כל כולי...
בין רגע כל כוחי נעלם כאילו מעולם הוא עוד לא שב,
כל התקווה התנפצה,
וכל הכאב פרץ החוצה, מסרב להכנס חזרה אל תוך ליבי
הצטערתי עד עמקי נשמתיייי, הצטערתי כל כך
הייתי נותנת הכל כדי להחזיר ת'גלגל לאחור,
כדי לא לגרום לכולם כאב כזה גדול,
עם רק הייתי יכולה למחוק את המילים ,
למחוק את המעשים,
לא לתת לאותה שנאה להשתלט על גופי
לא לתת לרצון לנקום להשתלט על ליבי,
עם רק הייתי יכולה, להגיד שסלחתי, ולחזור להיות אותה אליאן,
כל זה לא היה קורה, אבל אין לי שוםםםם גלגל שאני יכולה לסובב
כי החיים הם לא משחק, החיים הם אמיתים, ולצערי אני לא ידעתי להתמודד
איתם, לא בכרתי בדרך הטובה ונתתי לשנאה להשתלט על כל גופי..
לצערי אני הלכתי לא בעקבות ליבי אלא בעקות הראש,
בעקבות המחשבות, ובעקבות הכאב,
ועכשיו נשארתי כמעט לבד,
ללא חברים ,
ללא אחים,
והכי גרוע ללא הורים,
לא מגיע לי שיסלחווווו לי פשוט לא מגיעע לייייי!!!
הייתי חלשה, אבדתי את כל הכוחות, אבדתי כל רצון להשאיר את עייני פתוחות
וככה על הריצפה בין זרועתיו של דור עצמתי את עייני, מנסה להירגע לשכוח
מנסה להתמכר לריח הבושם שלו שכל כך אהבתי,
אך ככל שניסיתי לשכוח כך זכרתי יותר, כל כך שניסיתי לברוח,
כך כאבב לי עמוק יותר בלב..
"דוררר?!" שאלתי שראשי עדיין על החזה שלו
"כה קטנטונות?~"
"הם יסלחו לי מתישהו?! הם יסלחוו?!" שאלתי חסרת אונים..
דור לא ענה, רק חיבק אותי חזק יותר, אפילו הוא חשב שלא,
אפילו הוא חשש מזה..
"אני יודעת שלא, אני יודעתתתת" הרמתי את קולי, וכך הבכי גבר
"על תדאגי קטנטונת, הכל יהיה טוב" אמר בנחישות, שדי הפתיעה אותי
גרם לי למן תחושבת ביטחון, שנעלמה ברגע שנזכרתי
במילותיו של אופק,
' הוא לא רוצהה לדברר איתי, הוא לא רוצה לשמועע אותי מגיע לי,
כל כך מגיעע ליי' צעקתי בתוכי..
הבטן שלי כבר התהפכה, ראשי נדד למחשבות, וליבי נשרף ,
הייתי כל כך זקוקה לאור ואופק , הם תמיד היו אלה שחיזקו אותי,
תמיד שעמדתי לפול קמתי רק למענם,
ועכשיו בעצם הפלתי אותם, והפלתי את עצמי, אין מי שיגרום לי לקום, שיגיד
לא להיתאאש, הם שונאים אותי, הם כועסים עליי, ואני פה יכולה להישאר
נפולה, מאויישת, כי אני מרגישה שלקחו לי את אוויר חיי
אני מרגישה חנוקה.....
השתחררתי מחיבקו של דור, והתרוממתי על רגליי
"אני הולכת לחשוב קצת לבד, על תדאג לי" סיננתי בעודי רצה
דור הביט בדמותי הנעלמת,
ואני?! אני הלכתי לאן שרגללי הובילו אותי, לא חשבתי על דבר,
פשוט רצתי, בהתחלה נעצרתי מול הדלת של הבית שלי
אבל אז המשכתי לרוץ, לא הייתי מסוגלת להיכנס, לא הייתי מסוגלת להתמודד..
================================================
הרוח הקרירה צמרירה את כולי, הריח של החורף המתקרב כבר היה באוויר....
התיישבתי לי בחוף, משחקת עם גרגרי החול, המזכירים לי את החלקים הקטנים, שאיתם
הלב שלי שבור, את אותם חלקים שאני שברתי לרסיסים קטנטנים..
הים היה סוער, ורעש הגלים המתנפצים, הגביר את כאבי, הדמעות פרצו להם
והבכי רק גבר יותר ויותר.
הים, זה היה המקום שהכי אהבתי, תמיד הייתי הולכת אליו כדי לחשוב, להירגע
ואפילו סתם להתבונן.....
נרגעתי בעודי יושבת על סלע בתחילת המים, שכחתי מהכל,
הבטתי רק על הים היפה, והקשבתי לצלילי השקט,
ולציוצי הציפורים..
נתתי לעצמי להיסחף עם השקט, להיסחף אל תוך הבדידות,
ולמחוק מראשי את כל המחשבות..
תמיד אהבתי את החורף, את הקור, את הנעימות...
אבל עכשיו הייתי זקוקה כל כך לקיץ, כדי שהוא יפשיר את ליבי
אשר קפא מרוב כאב...
הים השקיף את דמותי ממש כמו מראה, הייתי ניראת מוזנחת,
שונה, כאובה, מולי נגלתה בדיוק אותה אליאן שהפכתי להיות בחודש האחרון,
אותה אליאן שלא יודעת דבר חוץ מהנקמה..
נגעלתי, כעסתייי, כל כך כעסתייי...
צילצול הטלפון, החזיר אותי למציאות..
"הלו" עניתי בחוסר חשק
......-"אליאן?!"
"האא.. דור מה קורה?!"
"הכל טופ, איפה את קטנטנה, לאן נעלמת לכל כך הרבה שעות"
"אני פה, חושבת לי, והזמן טס, עוד מעט אני חוזרת הביתה"
"מה זה פה?!" שאל מודאג..
"בים" עניתי..
"תחכי לי אני בא לאסוף אותך" החליט מיד
"טופ" עניתי בפשטות לא היה לי כח להתווכח..
ניתקתי והמשכתי להקשיב לשקט,
ולהביט אל עבר הים,
גופי היה חסוף לקור, ולרוח הנושבת...
הרגשתי שוב חלשה, כאשר נזכרתי בכל החודש הזה,
הרגשתי שוב כל כך מיותרת, לאא הצלחתי לסלוח לעצמי
ואפילו לא להבין מה קרה לייי...
לעולם לא חשבתי שהשנאה תשתלט על ליבי, לעולם לא חשבתי,
שאתן לרצון לנקום, להרוס את כל כוליי...
לא הכרתי את עצמי, וזה מה שכאב לי,
שבעצם זאת לא אני בכלל זה לא היה בשליטתי
זה כאילו לרגע נכנס לתוכי השטן,
והשכיח ממני את המילה מחילה,
וכל מה שגרם לי זה לרצות לנקום,
ממש כאילו הייתי בהשפעת סם,
עשיתי, בלי שידעתי,
שברתי אנשים בלי שהתכוונתי
והכי גרועעע
ששמחתי מכל הכאב שגרמתי
בעצם לחיי, חיי שלי,
כי המשפחה שלי, הם החיים שלי,
הם אלה שמרכיבים את כל כולי, הסיבה לזה שאני חיה
והסיבה לאוויר שאני נושמת
"סליחההה" לחש מישהו אל תוך אוזניי
יאיאיייי אני מאושרתתת שעשיתי לךך חשקק להמשיךך!!
יאללה בננות מחאו לי כפיים חעחע..חשתי
טובב ונעבוררררר לפרקקקקק המושלםם שלךךךךךך שאני חולעליווו!!![אבל עלייךך הרבה יותר😉]-
ואווו מעניין מי אמר לה 'סליחה??'
שיאווו תמשיכי דחווופי אני מתההה מסקרנותת!!
המששךשךשךשךךךךךךךך!!!!!!
מרגשש ביותררר
בעע מסכנהההה מתי היא תהייה מאושרתת?!
חח אוהבתותךך מלאןןן
יפיתי=]]
גררררררר איזה שלמותת
וואייי מי מי מי מייי זהההה?!
שיסלחווו להה😢 😢
שימי המשךךך מאמיי
מוואהה
שיאו איתךך..
את מפתיעה אותי כל פעם מחדשש..
כל פרק אני בוכה מחדש..
זה כל כך עצובב... 😢
יאללה תנו בתגובות בנות אני רוצה המשךךךךךךךך..
אוהבת המוןןןן😊
בבבבבנותת
תודההההההההההה רבה רבה
שמחה שאהבתןןןןןןן
מוווווווווווווווההההההההההה
ענקיתת אוהפתתת אותכןן
המוןן!!
איזה פרק יפפפפפפפפפפפפפפה
המשככככי מאמי
שנינייייייי!!
איזה מושלםםםםם
זה כזה יפהההההההההה
שאי אפשר לתאר במילים פשוט לקרוא ולהנותתת
כל פרק מדהים אותי יותר
כמה כישרון יש בךךך
שזה מדהיםםם
ממש אהבתייייי
תמשיכייי ומהרררררררר למה אני במתחח!!!
מור..
יייייייייייייאאאאאאאאייייייי תודהה לכןןן
מטורפתתתתתתתת עלייייייייכןןןןןןןןןןן!!
אני שולחתתתת המשךךך!!
יאאלההה ביושש!!
=פרק 46=
"סליחההה" לחש מישהו אל תוך אוזניי
סובבתי את ראשי, לאט לאט, מסרבת להתנתק מהמחשבות,
מחפשת את הקול העדין שלחש לתוך אוזניי,
"סליחהה" חזר על עצמו
"כה" שאלתי כאשר הבטתי בו, מנסה לזהות את אותה דמות
שעומדת מולי
"את אליאן?!" שאל לאחר כמה שניות
"כה, למה?!" שאלתי , מנסה להבין
"אני, חבר של גלעד ושל דור, הם אמרו לבוא לקחת אותך.."
"האאא, למה הם לא באו" עדיין ניסיתי להבין
"כי, הם בבית שלך, לא'דע מה הם עושים"
"אוקיי"
לא התווכחתי, לא היה לי כוחות, לא ניסיתי להבין, פשוט הלכתי
אחרי אותו קול עדין, אחרי הדמות הלא ברורה.
גופי קפא, שעריי עף לו עם הרוח, הייתי חלשה, כמעט ולא עמדתיי..
"קחי" הוא הביא לי ג'קט, כנראה שם לב לצמרמורת שעברה בי
"לאא תודה"
הרגשתי שמגיע לי לסבול, שמגיע לי לקפוא, להיות חולה....
יצאנו מהחוף ישר אל תוך החנייה, שם כבר חיכתה לנו מונית,
הדרך לבית הייתה שקטה..
במשך הנסיעה, לאט לאט הדמות כבר התחילה להיות ברורה..
בהיתי בו, בכנתי את כל כולו..
שערו היה שטני, ועיניו היו כחולות אפורות, צבע עורו היה שזוף,
לא הכרתי אותו, מעולם לא ראיתי אותו..
"למה עינייך כל כך אדומות?!" שאל שעיננו נפגשו
לא עניתי, לא היה בי את הכח לחזור על כל הסיפור,
עיניי דיברו מבעד עצמם..
"זה בסדר, לא נדבר על זה" אמר אחרי כמה שניות
"תודה" השבתי
"אני ליאור נעים מאוד"
חייכתי, לא היה לי כח לדבר, לא היו בי כוחות
כל מה שרציתי זה לישון, לא להתעורר לעולם לאותה מציאות כואבת..
"תעצור פה" אמר ליאור כשהגענו למול הבית של אמא
ואני?! אני לא הבנתיי..
"לאאא , לא פה" מיד אמרתי..
"תחליטו ילדים, אין לי את כל היום" אמר הנהג..
"אנחנו יורדים" אמר ליאור, וסמין לי עם עיניו שזה בסדר..
===============================================
"האאאאאאאא?!?"- שאלתי כלא מבינה לאחר שירדנו מהמונית
"אליאן, תראי אני יודע שזה נראה לך מוזר, אבל אור ואופק אמרו לי להוריד אותך פה
הם אמרו שהגיע הזמן להתמודד"
"אני חושבת שאני צריכה להחליט מתי יגיע הזמן" התעצבנתי
"תראי, את אפילו לא מכירה אותי, ומרוב שאת כל כך שבורה באת איתי בלי להתווכח" אמר כאילו הוא יודע
את כל הסיפור
"אבבל....."
"אני יודע הכל, הם היו צריכים לספר למישו, כאב להם" אמר כאילו קרא את מחשבותיי
"האאאא" אמרתי מופתעת מעט
"טעית" אמר כאילו זורע מלח על פצעי
"אני יודעעעעתתת שטעיתי שאני לא צריכהההה שתגידדד ליייי" הרמתי מעט את הכל
"אבל אפשר לתקן את זה, עכשיו" אמר רגוע
"אתה לא מבין, אתה פשוט לא מבין"אמרתי חסרת אוני
"אניי לא מסוגלתת, הם שונאיםםם אותייי" המשכתי
"יהיה טוב, תתמודדי" אמר בהחלטיות
"אני לא מסוגלת" אמרתי בעודי מתחילה ללכת
צעדיו של ליאור נשמעו באוזניי, ידעתי שהוא אחריי..
"תחכיייייי שנייהה" צעק לי
ואני?! אני נשארתי לעמוד, גופי כבר קפא
וליבי דפק, בחוזקה, חששות רבות עלו בי, פחדתי להתמודד
אני מודה שפחדתי,
פחדתי כל כך, חששתי, ממה שיקרה,
ידעתי שהם לא יסלחו לי, לפחות לא מהר..
"אני מצטער, בואי" אמר וסחב אותי
ואני הלכתי אחריו, כי ידעתי ידעתי שזה הזמן
להתמודד..
הגענו למול הדלת, בדמעות בעיניי כבר התפרצו, החששות חנקו את גרוני
ידיי רעדו,
כאבב לי..
רציתי לדפוק, והרחקתי את ידי,
ליאור עמד מולי, מביט בי בעיניו ומחזק אותי עם מבטו
המחשבות סירבו לצאת מראשי
החששות סירבו לגרם למעוקה שבליבי
והכאב, סירב להכינס חזרה לליבי,
הדמעות ירדו מעיניי כמו גל של מים,
מסרבות להפסיק...
אמאאאאאאא איזה מתחחחחחחח
וואייי מאמיי תמשיכיייי מהר מהרר
מוואה ענקיתתת
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי