תודה על כל התגובות.
התקציר:
פתאום נישמע צילצול הדלת.
ניגשתי לפתוח את הדלת וראיתי את.........
ההמשך:
נועם, ידיד טוב שלי.
אנחנו מכירים כבר מהיסודי.
הוא עמד בפתח הדלת וראיתי שדימעה זולגת על לחיו.
"מה קרה?" שאלתי.
הוא ניכנס, לא אמר כלום.
הלכתי אחריו לחדר שלי.
התיישבנו על המיטה.
וא לא אמר שום דבר למשך כמה דקות.
נועם:"היא עזבה אותי".
מייד הבנתי על מי הוא מדבר.
על שני, חברה שלו או לפחות הייתה.
לא אמרתי כלום.
פשוט חיבקתי אותו.
הוא ידע שאני מבינה אותו.
חיפשתי את המילים הנכונות לומר.
לא איזו קלישאה כמו "יש עוד הרבה דגים בים".
אני:"אתה תמצא מישהי אחרת, אני יודעת שעכשיו זה קשה, אבל אתה תתגבר".
נועם:"היא הייתה מיוחדת מה לא בסדר בי שהיא עזבה אותי?"
אני:"אתה בסדר גמור" אמרתי במן תקיפות כזאת, כדי שיפנים שזה נכון!
נועם:"אז למה?"
לא ידעתי מה לומר, גם לי לא הייתה את התשובה.
המשכתי לחבק אותו.
כ"כ הבנתי מה הוא מרגיש.
אני:"יהיה בסדר, אתה תמצא מישהי אחרת, עכשיו זה בטח קשה לך לחשוב על מישהי אחרת חוץ ממנה, תהיה בטוח שאני יודעת......"
אמרתי את זה והדמעות התחילו לרדת מעיניי.
נועם:"דיי שרוני אני לא רוצה לראות אותך בוכה, הנה" הוא אמר,ניגב את דימעותיו עם שרוולו וחייך חיוך קטן מזוייף שמנסה להראות לי כאילו הוא הפסיק לבכות בגללי וכך גם אני צריכה לעשות.
הוא תמיד יודע מה לומר ומה לעשות בזמן הנכון.
אני:"אני כבר שכחתי אותו, רק מה שהוא עשה אני לא שוכחת" אמרתי בקושי מדברת, הצריבה בגרון גרמה לי לקושי מסויים בדיבור.
הוא הבין שהיתכוונתי לגיל, האקס שלי.
נועם:"את בסדר?"
אני:"כן" שיקרתי.
כל פעם שאני שומעת ת'שם שלו, בא לי להקיא ולפרוץ בבכי מר.
נועם:"טוב אני אזוז, את בטוחה שהכל בסדר?"
אני:"כן נועי הכל בסדר" קראתי לו בשם חיבה שהמצאתי לו ביסודי.
חייכתי חיוך קטן לנועם, להראות לו שבאמת היתכוונתי לזה.
ליוויתי אותו לדלת.
אני:"ביי" ניפרדתי ממנו ונשקתי על לחיו נשיקה קטנה.
נועם:"ביי".
סגרתי את הדלת.
פניתי למטבח לאכול.
האוכל כבר היתקרר, לא נורא, אכלתי אותו בכל מקרה.
סיימתי לאכול ורחצתי את הכלים בכיור.
ראיתי טלויזיה בחדר.
פתאום......
לוב יו אול .
תכתבו תגובות אני אמשיך.
המשךךך.. ממש יפה הפרקק הזה!!!
=)
מהמםם אין מילים
תמשיכי מאמי
פתאוםםםםםםםםםםםםםם??
השמךך
עכשיו קראתי הכלללל
איזה סיפור יאאאאאאפהה
תמשיכייי
מוואה ענקיתתתתתתתתת
תודה לכולן על התגובות.
אני שמחה שאהבתן.
מצטערת שלוקח לי זמן לכתוב המשך, אני פשוט בעבודה (שעוד יומיים ניגמרת).
אז בלי יותר מידי מילים הנה.
התקציר:
ראיתי טלויזיה בחדר.
פתאום......
ההמשך:
נישמע צליל הטלפון.
___:"היי..."
אני:"היי, מה אתה רוצה?"
___:"שרון, אנחנו צריכים לדבר"
אני:"עידו, אמרתי לך אני ממש לא אוהבת את השיחות האלה, אמרתי לך כבר 100 פעמים מה אני מרגישה בקשר לזה".
עידו:"שרוני, בבקשה, אני רוצה לדבר איתך"
אני:"טוב אני באה אלייך ב5"
עידו:"טוב אני מחכה לך, ביי..."
אני:"ביי"
'הנה שוב הכנסתי אותי לשיחה הזאת, של כמה שהוא מסכן אבל מצטער והוא לא יעשה את זה שוב' חשבתי.
בינתיים, הייתי על המחשב ראיתי טיוי אכלתי ארוחת צהריים, ככה עברו כמה שעות עד שהגיעה השעה 4.
'אני כבר צריכה להתחיל להיתארגן' עברה בראשי המחשבה.
ניכנסתי להיתקלח, הוצאת בגדים מהארון, חולצת פולי ומכנס ג'ינס כהה.
היתאפרתי קצת ונעלתי את נעלי ההיתעמלות שלי.
לקחתי איתי את הפלאפון שלי, כרטיסייה ומפתח וכבר הייתי מוכנה.
'אמא יצאתי בואי תיסגרי אחריי' צעקתי לפני שיצאתי מהדלת.
לא היה לא כח וזמן לשאלות שלה כמו 'לאן את הולכת?' 'מתי את חוזרת?' ולכן יצאתי בהליכה מהירה אל מחוץ לביניין.
שוב נסעתי באוטובוס, ושוב נישמע צליל ניקוב הכרטיסייה, רק שהפעם האוטובוס לא היה ריק, בכלל לא.
כל המקומות היו תפוסים והמון אנשים עמדו.
היה מחניק ומסריח שם, כמעט ולא יכולתי לנשום.
לא היה מקום להיכנס לתוך האוטובוס ולכן נישארתי עומדת בכניסתו.
התחנה שלי.
ירדתי בה, בקושי הצלחתי, למרות שהייתי בכניסה.
'מסכנים האנשים שיושבים' חשבתי 'הם יצטרכו להידחף בין כל האנשים והאלה וגם בין כל האנשים הטיפשים שינסו לתפוס את מקומם'.
הגעתי לבית של עידו, בדיוק בזמן.
דפקתי בדלת, והפעם עידו פתח לי אותה.
"טוב לראות אותך" הוא אמר וחיבק אותי.
לא החזרתי לו חיבוק, עוד דיי כעסתי על אתמול.
עידו:"אני מבין שאת דיי כועסת אה..."
אני:"כן" אמרתי בנוחות.
הוא לקח את ידי והיתיישבנו על הספה.
עידו:"אני יודע שזה לא הריב הראשון שלנו בקשר לזה, ושזאת לא הפעם הראשונה שאני אומר שאתה מצטער, פשוט זה דיי קשה לי, אני יודע את בטח חושבת עכשיו שאני שוב באתי להיתלונן, אבל זה לא נכון רק רציתי לומר לך שאני אוהב אותך, ושאני מצטער, פשוט אני גבר ואת מכירה אותי...."
אני:"זה בסדר" קטעתי אותו באמצע המשפט "אני יודעת".
סלחתי לו מייד, הוא נישמע לי כ"כ אמיתי וכנה, שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר.
חיבקתי אותו.
עידו:"אני אחכה כמה זמן שתצטרכי, עד שתיהי, איך את קוראת לזה, אה כן, מוכנה..."
אני:"אני אוהבת אותך".
עידו:"ואת יודעת שגם אני אותך".
היתנשקנו.
אני לא יכולה לתאר אפילו מה הרגשתי באותו רגע.
ז"א עידו באמת הבין אותי.
עידו הלך לרגע למטבח.
הוא חזר עם קערת פופקורן.
"הכנתי ת'וידאו" הוא אמר "שכרתי סרט, שהייתי בטוח שתאהבי".
אני:"איזה?" שאלתי.
עידו:"הפתעה" הוא אמר וחייך אליי.
הוא היה מרוצה מעצמו, ראיתי עליו.
הוא הביא לי ת'קערה וניגש לסדר את הסרט שיתחיל.
"חדירה לפרטיות" ראיתי את הכותרת, קיבלתי שוק.
זה הסרט האהוב עליי, עם השחקן האהוב עליי, מתיו סטל.
חיפשתי את הסרט הזה כב הרבה מאוד זמן, ראיתי אותו לפני המון המון שנים.
עידו ראה את המבט שהיה לי על הפנים ואמר:"מופתעת אה?"
אני:"כן" אמרתי במן מבוכה מסויימת, לא יודעת למה.
אולי כי חיפשתי אותו הרבה זמן ולא מצאתי אותו, ועיד שחיפש אותו תוך יום אחד ומצא או אולי כי הרגשתי שלא הערכתי מספיק את עידו...
אני:"תודה" אמרתי.
רק אז אני חושבת קלטתי עד כמה הוא מכיר אותי ומבין אותי, אוליי יותר משאני את עצמי.
הוא התיישב ליידי וכיסה אותנו עם שמיכה דקה.
אני מתארת לי שהוא הכין אותה מראש.
ראינו את הסרט, היו כמה קטעים שהיו מבהילים, אחרי הכל זה סרט מתח דרמתי, אז חיבקתי את עידו, הרגשתי מוגנת כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בי.
ניגמר הסרט.
הייתי צריכה כבר לזוז הביתה.
עידו הזמין לי מונית.
ברגע ש........
תכתבו תגוות.
לוב יו אול.
יאאאאאאאאאא
הוא יכול ללכת לחפש אצל מישהי אחרת את מה שהיא לא נותנת לו.!!
תמשיכיייי מהררר
ממש אהבתי..
המשךךךךךךךךךךךך
מואההה
לילושש=]
מהמםם.. את יודעת לכתוב ממש ממש ממש יפה..
שימי המשךך..
