אחד הנושאים הכי רגישים בזוגיות הוא הגבול בין שקיפות לבין פרטיות. יש אנשים שמרגישים: "אם אין מה להסתיר, למה לא לתת טלפון?" ויש אנשים שמרגישים: "אם צריך לבדוק אותי, זו כבר לא אהבה."
שני הצדדים יכולים להיות כנים. ולכן צריך לדבר על זה בצורה בוגרת, בלי להפוך את זה למבחן נאמנות.
קודם כל: הפרדה בין פרטיות לסוד
פרטיות: מרחב אישי לגיטימי. יומן, שיחות עם חבר, מחשבות.
סוד: מידע שמסתירים כי הוא מפר אמון או גבולות בקשר.
הדילמה היא לא "האם מותר פרטיות", אלא "איזה סוג פרטיות מרגיש בטוח לשנינו".
מה בדרך כלל לגיטימי לגמרי
טלפון עם קוד אישי
שיחות פרטיות עם חברים
זמן לבד
מחשבות ורגשות שלא תמיד משתפים מיד
קשרים חברתיים כל עוד הם בגבולות
מה בדרך כלל כבר סימן לבעיה
מחיקות עקביות של שיחות
שקרים על איפה היית או עם מי
הסתרה אקטיבית כשבן הזוג נכנס לחדר
שפה מפלרטטת עם אחרים בזמן קשר מחויב, בלי הסכמה
חיים כפולים בתחומים מסוימים
הפתרון החכם: הסכמות במקום פיקוח
במקום "תן לי את הטלפון", עושים שיחה:
"מה גורם לך להרגיש בטוח?"
"מה גורם לך להרגיש חנוק?"
"איזה גבולות מול אחרים חשובים לך?"
"מה נחשב מבחינתנו חציית קו?"
הסכמות יוצרות ביטחון. פיקוח יוצר מלחמת כוח.
משפטים טובים לשיחה הזו
"אני לא רוצה לשלוט, אני רוצה להרגיש בטוח/ה."
"חשוב לי פרטיות, אבל אני לא רוצה שזה ירגיש לך כמו הסתרה."
"בוא/י נגדיר יחד מה הגבולות מול אחרים."
פרטיות בריאה לא סותרת אמון. לפעמים היא תנאי לאמון, כי היא שומרת על כבוד ועל אנושיות. אבל כשפרטיות הופכת להסתרה, זה כבר משהו אחר. ההבדל נמצא בהתנהגות, לא בסיסמאות.
