+*+הפנימייה לאומנויות+*+ פרק 15
ומי נכנס?????
עידן!,הוא החזיק ביד דובי ענק,מהגדולים האלה,התקרב אליי.
עדיין היה לי מבט משועשע על הפנים,מה קרה לו?.
"מה דרס אותך תגיד לי?".אמרתי לו וחייכתי.
"האהבה אליך דרסה אותי".הוא התקרב אליי וחיבק אותי חזק.
כמה התגעגעתי לחיבוקים האלה,היו לי דמעות בעיניים.
"טוב אני חוזרת עוד מעט,אני יילך לשתות משהו".אמרה לנו מיכל.ליוויתי אותה בעיניים
עד שיצאה מהחדר.
"ליאור לא בהיריון".הוא אמר לי והמבט שלו הפך חודרני,אני בטוחה שגם ראיתי ניצוץ
כלשהו.
"מה,אתה רציני?".שאלתי כלא מאמינה.
"כן,הלכתי איתה לבדיקה אצל רופא נשים,היריון זו לא הסיבה,היא פשוט נלחצה,ובגלל זה
היה לה איחור".הוא הסביר לי.
"סופה אני מתתי ששמעתי שאת פה,לא ידעתי איפה לשים את עצמי,אני אוהב אותך יותר מכל
דבר,והמחשבה הזו שאולי יהיה לי ילד ממישהי שאני לא אוהב הרגה אותי,את שומעת?,אני
רוצה ילדים רק ממך".את החלק האחרון הוא אמר בחיוך קל.
"חח אין בעיה רק תן לי עוד כמה שנים להתבגר".צחקתי איתו.
"אוקיי".הוא ענה.
"אז את רוצה לחזור אליי?,נשמתי,אהובתי,ליבי חיי?".הוא שאל.
במקום לענות לו קירבתי אותו אליי ונתתי לו נשיקה קטנה בפה.
"למה רק קטנה?".הוא שאל בעיניים מאושרות.
"כי זה לא בדיוק המקום המתאים לנשיקות ארוכות".הסברתי לו.
"אוקיי".הוא ענה.
"שומעת מאמי?,אני צריך לחזור,יצאתי בלי אישור,המנהלת בטח רותחת עליי".הוא אמר בשקט.
"זה בסדר גמור נשמתי,תלך".אמרתי לו באהבה.
"לא כועסת?".הוא שאל."כשיש לי אותך בחיים לא".עניתי בחיוך מתוק.
הוא נתן לי נשיקה קפוצה הניח את הדובי בצד,דחף ליד שלי מעטפה סגורה מלמל כמה מילים
והלך.
פתחתי את המעטפה היו כתובים שם כמה משפטים מהממים:
"אני אוהב אותך,"
"לא יכול לחיות בלעדיך"
"אני לא נושם כשאת לא קרובה אליי".
"ואני מתגעגע".
חימם לי את הלב לקרוא את מה שהוא כתב,אני כל כך מאושרת שאנחנו יחד שוב.
הרופא שלי נכנס.
"אז מה שלומנו היום?".הוא שאל בחיוך קורן.
שמתי את המעטפה בצד ועניתי לו."הכול מצויין תודה,מתי אני משתחררת?".
"אוקיי אז זהו..".הוא אמר והשפיל את הראש.
"מה קרה?".שאלתי קצת דואגת."תראי,לא משהו שאין לו תרופה".הוא אמר.
"דוקטור תגיד לי בבקשה מה יש לי..".ביקשתי ממנו.
"אוקיי אז ככה...".והוא הסביר לי שעה ארוכה.
בקיצור מה שהבנתי שיש לי מחלה שנקראת f.m.f ובעברית זה קדחת ים תיכונית..המחלה היא
מחלת פרקים שבעתיד יכולה לפגוע במערכת הכליות,ובגלל זה לוקחים טיפול שהוא כדור
מיוחד שמונע מחומר שיש בגוף לשקוע בכליות ולעשות בהן סיבוכים.
"זה לא כואב,רק יהיו לך התקפים כאילו,בפרקים,ולפעמים זה בא בתור כאביי בטן,אני
מופתע שגילינו את זה כל כך מאוחר אצלך".הוא אמר לרגע וחשב.
"יש בזה סכנת מוות?".שאלתי חוששת.
"תראי,את קיבלת את המחלה בנגיף הפחות מסוכן,יש אנשים שמקבלים את זה חמור ואז זה גם
על פרק הלב,ועל קרום המוח,אבל אצלך זה רק במפרקים התחתונים בנתיים,אין לך מה לדאוג
גברת צעירה".הוא ניסה להרגיע אותי.
"אוקיי תודה על ההסבר,אבל מזה אומר בנתיים?".שאלתי.
"בנתיים זה אומר שהמחלה יכולה להתפתח, אבל תפסנו אותך בזמן מצויין".הוא אמר
שוב."ההורים שלי יודעים?".שאלתי."כן,הם רוצים לדבר איתך".הוא ענה ויצא מהחדר,ואז
אמא ואבא נכנסו.
לאמא היו פנים מודאגות.."מה קרה?".שאלתי
עידן!,הוא החזיק ביד דובי ענק,מהגדולים האלה,התקרב אליי.
עדיין היה לי מבט משועשע על הפנים,מה קרה לו?.
"מה דרס אותך תגיד לי?".אמרתי לו וחייכתי.
"האהבה אליך דרסה אותי".הוא התקרב אליי וחיבק אותי חזק.
כמה התגעגעתי לחיבוקים האלה,היו לי דמעות בעיניים.
"טוב אני חוזרת עוד מעט,אני יילך לשתות משהו".אמרה לנו מיכל.ליוויתי אותה בעיניים
עד שיצאה מהחדר.
"ליאור לא בהיריון".הוא אמר לי והמבט שלו הפך חודרני,אני בטוחה שגם ראיתי ניצוץ
כלשהו.
"מה,אתה רציני?".שאלתי כלא מאמינה.
"כן,הלכתי איתה לבדיקה אצל רופא נשים,היריון זו לא הסיבה,היא פשוט נלחצה,ובגלל זה
היה לה איחור".הוא הסביר לי.
"סופה אני מתתי ששמעתי שאת פה,לא ידעתי איפה לשים את עצמי,אני אוהב אותך יותר מכל
דבר,והמחשבה הזו שאולי יהיה לי ילד ממישהי שאני לא אוהב הרגה אותי,את שומעת?,אני
רוצה ילדים רק ממך".את החלק האחרון הוא אמר בחיוך קל.
"חח אין בעיה רק תן לי עוד כמה שנים להתבגר".צחקתי איתו.
"אוקיי".הוא ענה.
"אז את רוצה לחזור אליי?,נשמתי,אהובתי,ליבי חיי?".הוא שאל.
במקום לענות לו קירבתי אותו אליי ונתתי לו נשיקה קטנה בפה.
"למה רק קטנה?".הוא שאל בעיניים מאושרות.
"כי זה לא בדיוק המקום המתאים לנשיקות ארוכות".הסברתי לו.
"אוקיי".הוא ענה.
"שומעת מאמי?,אני צריך לחזור,יצאתי בלי אישור,המנהלת בטח רותחת עליי".הוא אמר בשקט.
"זה בסדר גמור נשמתי,תלך".אמרתי לו באהבה.
"לא כועסת?".הוא שאל."כשיש לי אותך בחיים לא".עניתי בחיוך מתוק.
הוא נתן לי נשיקה קפוצה הניח את הדובי בצד,דחף ליד שלי מעטפה סגורה מלמל כמה מילים
והלך.
פתחתי את המעטפה היו כתובים שם כמה משפטים מהממים:
"אני אוהב אותך,"
"לא יכול לחיות בלעדיך"
"אני לא נושם כשאת לא קרובה אליי".
"ואני מתגעגע".
חימם לי את הלב לקרוא את מה שהוא כתב,אני כל כך מאושרת שאנחנו יחד שוב.
הרופא שלי נכנס.
"אז מה שלומנו היום?".הוא שאל בחיוך קורן.
שמתי את המעטפה בצד ועניתי לו."הכול מצויין תודה,מתי אני משתחררת?".
"אוקיי אז זהו..".הוא אמר והשפיל את הראש.
"מה קרה?".שאלתי קצת דואגת."תראי,לא משהו שאין לו תרופה".הוא אמר.
"דוקטור תגיד לי בבקשה מה יש לי..".ביקשתי ממנו.
"אוקיי אז ככה...".והוא הסביר לי שעה ארוכה.
בקיצור מה שהבנתי שיש לי מחלה שנקראת f.m.f ובעברית זה קדחת ים תיכונית..המחלה היא
מחלת פרקים שבעתיד יכולה לפגוע במערכת הכליות,ובגלל זה לוקחים טיפול שהוא כדור
מיוחד שמונע מחומר שיש בגוף לשקוע בכליות ולעשות בהן סיבוכים.
"זה לא כואב,רק יהיו לך התקפים כאילו,בפרקים,ולפעמים זה בא בתור כאביי בטן,אני
מופתע שגילינו את זה כל כך מאוחר אצלך".הוא אמר לרגע וחשב.
"יש בזה סכנת מוות?".שאלתי חוששת.
"תראי,את קיבלת את המחלה בנגיף הפחות מסוכן,יש אנשים שמקבלים את זה חמור ואז זה גם
על פרק הלב,ועל קרום המוח,אבל אצלך זה רק במפרקים התחתונים בנתיים,אין לך מה לדאוג
גברת צעירה".הוא ניסה להרגיע אותי.
"אוקיי תודה על ההסבר,אבל מזה אומר בנתיים?".שאלתי.
"בנתיים זה אומר שהמחלה יכולה להתפתח, אבל תפסנו אותך בזמן מצויין".הוא אמר
שוב."ההורים שלי יודעים?".שאלתי."כן,הם רוצים לדבר איתך".הוא ענה ויצא מהחדר,ואז
אמא ואבא נכנסו.
לאמא היו פנים מודאגות.."מה קרה?".שאלתי
✍️ הוסף תגובה