פרפר שחור.

בתוך כל המערבולות של הייאוש

ישנו עולם אחר.

עולם אשר כל צבעיו בהירים, מסנוורים,

עננים לבנים וורודים שטים בשמיים הריקניים שנראים כנצח

2 דמויות לבנות, מטיילות בגן העדן

פרפר עף סביבם, והם מחייכים אליו.

האושר הפנימי, מוקרן החוצה, כל כך בולט. כל כך קסום.

הבחורה קוטפת פרח משי מגן הוורדים הגדול,

ונותנת בחיוך ובאושר כל כך אמיתי, לָבּחור, שידו מוחזקת בידה.

הוא מלטף אותה, והם שוקעים בחלום הכי מתוק שלהם.

היא מחזירה לו חיבה, ומחייכת אליו.

הוא נבלע בסערות רגשות אשר עצב לא נראה שם,

ומנשק אותה.

היא עפה, ומושכת אותו איתה.

הפרפר ממשיך בדרכו, קולט אותי מסתכלת ובוכה,

מאחורי הסורגים של החלום, בתוך השקט הדומם, נבלעת בתוך תוכי,

וקורא אליי, לתוך האור.

ההסתייגות שלי מרחיקה אותי מהגבול,

מהכניסה הבלתי אפשרית לאושר, לאהבה,

הרי זאתי, הבחורה היפה, שליד הבחור האוהב,





זו לא אני.