אני ואתה כבר לא נשנה את העולם...

אהובי,


הנה עוד אחד הרגעים שאני לבד. חושבת עליך, מוצאת את עצמי  רושמת, ורושמת סתם בלי מטרה...


אני כמו עומדת על חוט דק, מעל תהום עמוקה... כל רגע ונופלת, כל רגע נקרעת אדמתי מתחת רגליי.... האדמה שאין לי. אני יודעת, אם אפול, אם אשבר, אם אלך אליך... יהרסו החומות שבניתי סביבי, במשך כל כך הרבה זמן..  אתה תפיל מעליי אבן אחר אבן עד שתפגע במקום הרגיש ביותר. בלב.


ואני רק מקווה שיום אחד אתה תזכר... תזכר איך הבטחת שנשנה את העולם ביחד. איך נטשת? איך לקחת ללא רחמים את החרב ותקעת לי היישר בפנים.. איך חצית את ליבי לשניים והלכת, כשתזכר זה כבר יהיה מאוחר... הבטחתי שאתגבר, כמו שבכל פעם אני מבטיחה וזה עוד יקרה.. אני אתגבר.


ולבנתיים עד שלא יתגברתי. אתה עוד אהובי... אהובי שעזב..


 


 


תרגישו חופשי לכתוב מא שבא לכם. חשובות לי התגובות...