אני לא יודעת מה לומר.

אני לא יודעת מה לומר.


אז אני שותקת.


השתיקה לרוב יפה,


היום היא רועמת.


דווקא היום, דווקא עכשיו,


דווקא בזמנים קשים הצרות הופכות


למשהו אלים.


אני מרגישה שאלוהים סוטר לי מכל פינה.


ואני יושבת בוכה.


ואתה רואה אותי ושומע אותי,


וממשיך להצליף בי את מכות החיים.


אני לא יודעת מה לומר עוד, כי השתיקה עדיין כובשת את החלל.


אני עדיין לא מעקלת אבל מנסה לומר לעצמי בשקט היטב היטב:


סבא מת. סבא כבר חסר.


ועכשיו רק מבינה שלא אראה אותו יותר.


 


 


*סבא אני כבר מתגעגעת, ואם היית כאן הייתי שרה לך כמו פעם, ורוקדים כמו פעם, וצוחקים


אני לא יודעת מה נעשה בלעדייך ואיך סבתא תתפקד. אני יודעת שאם לי יש אבן בלב לה ולאמא יש סלע, תמיד חלמתי שתזכה להגיע מתחת לחופה שלי ולדמוע מהתרגשות, כנראה שהתעוררתי מוקדם מדי. לרגע לא אשכח אותך, לרגע לא.מיה.