מאושרת...וגם לא.

זהו לא בדיוק שיר אלא מן מכתב כזה...לפרוק את אשר אני מרגישה.ואם אפשר-תנו גם עצה.


אז כך...ביום 1 הכרנו, מאז לא הפסקנו להתכתב ולדבר בטלפון. אני בת 14 והוא בן 25,שיקרתי לו...אמרתי לו שאני בת 18-חיילת, אני כ"כ אוהבת אותו...עדיין לא נפגשנו, זה ידוע...הוא רוצה שניפגש כבר לאחר חצי שנה של היכרות.אני תמיד דוחה את זה, אני מחפשת דרך להתחמק ותירוצים.אני מיואשת לגמרי...אני מצד 1 לא רוצה לאבד אותו, ומצד שני אני כבר מתה לספר לו ת'אמת ומעדיפה שלא יחכה לי ורוצה רק שיהיה מאושר...אם הוא לא מאושר אז גם אני לא.:( אני מאוהבת בו עד הגג למרות שלא ראינו 1 ת'שני,אני בוכה כמעט בכל לילה בגללו...אין לי איך לספר לו ת'אמת...מאז שהכרנו רק העמדתי פנים שאני בת 18 והוא מאמין לזה.אני רוצה לספר לו ת'אמת אך חוששת שישנא אותי, שאאבד אותו...אם אין לי אותו ואם אני לא מדברת איתו בכל יום לפחות אני מרגישה שאין לי למה לחיות.עזרו לי 'בקשה...אני רוצה אותו כ"כ,אני מפנטזת עליו בלילות,בימים...מתי לא?!אוףףף...למה הכרנו?!הייתי מעדיפה שלא...אבל הוא לימד אותי דברים כה חשובים, לימד אותי איך לאהוב מבלי שנראה בכלל 1 ת'שני...הוא בנאדם מקסים!!!ואני כזו נבלה, שרק עבדתי עליו מתוך חשש לאבד אותו ומבלי להתחשב ברגשותיו.:(:(:( עזרו לי, חבר'ה...רק פה אני יכולה לבטא את מה שאני מרגישה.תגיבו בבקשה...זה חשוב לי מאוד!:( לא רוצה שיסבול...נשבעת, אני מעדיפה שיחפש לו/שימצא מישהי אחרת ויהיה איתה מאושר, אך הוא ממש אוהב אותי...ככה הוא מראה.


עזרו לי...אני מתחננת...לא רוצה שוב לבכות, לא רוצה שיסבול ויגיד לי תמיד שאני אשמה בכך שאנו לא ממשים את אהבתינו במציאות-רוצה שזה יקרה למרות הפרש הגילים בינינו!


*.•°•°.•DoRi.•°•°•.*