לוולודיה

יושבת בחדר שלי ובוכה.


בגללי לא בגללך. אתה לא אשם בשום דבר. לא דווקה אשם אבל רק בדבר אחד-בזה שכשכמעט שכחתי ממך פתאום נכנסת לי לאיי סי.


הייתי בשוק אבל הייתי נורא שמחה. דיברנו ממש כמו ידידים טובים ואני ישבתי וחייכתי כמו משוגעת ואמא שלי אפילו שאלה אותי האם הכל בסדר.


אתה לא מדמיין לעצמך עד כמה שהכל היה בסדר. בחלומות שלי אני כבר הייתי מחבקת אותך מנשקת אותך וכמו תמיד התאכזבתי. כתבתי באווי שאני אענה רק לאנשים חשובים. ופתאום שאלת אותי "אה אז אני חשוב לך?".


לא ידעתי מה לעשות...באמת שלא.אתה כל כך הרבה פעם פגעת בי שלא יכולתי להגיד כן. פחדתי שתפגע בי שוב. אמרתי שלא. אתה התעצבנת והתחלת להגיד לי כל מני דברים מגעילים...כמו כן שכל העולם יודע שאני אוהבת אותך וכמה שאני רוצה אותך ועוד דברים שלא נעים לי אפילו להגיד אותם כאן.


אני רק יכולתי להגיד שלא, אני לא אוהבת אותך כי ראיתי שאתה שוב צוחק עליי כמו קודם וזה שוב היה כואב.........


אני לא יודעת למה אני כותבת לך אתה זה...אולי בגלל ששוב שברת לי ת'חלומות?אולי כי אני תמיד ניסיתי למצוא תשובות לשאלות שלך... כן אני אוהבת אותך!


אוהבת כל יום מחדש אני מתה מאהבה ולמרות הכל עדיין חייה בי תקווה שאתה אוהב אותי וכל זה הצגה שאתה אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותך!


ואני מאמינה שזה ככה! מאמינה שכעסת עליי כי אמרתי שאני לא אוהבת אותך. אבל לא יכולתי להגיד שאני כן כי כשאמרתי לך פעם היית נורא פוגע בי זה היה כ''כ כועב...


אתה לא ילד מושלם אבל אני מוכנה לקבל אותך עם כל היתרונות והחיסרונות שלך אני תמיד כאן כדי לעזור לך...אני לא מיבינה בכלל למה אני מסבירה את זה כאן מאמי...כדי להבין את זה אתה צריך לב שאוהב וזהו דבר יחיד שאין לך אותו וגם אני לא יכולה להביא לך. אבל זהו דבר הכי חשוב בשבילי.


אילו היית רק יכול להגיד לי שיש לך ת'דבר הזה...הייתי מוכנה בשבילך להכל. אבל זהו זה...מאוחר מדי לא היה לי אומץ להגיד לך את מה שבליבי ונשארתי עם לב שבור בים של דמעות...