למפורסם שאהבתי וכנראה תמיד אוהב

מאז שאני זוכרת את עצמי, ישנן "הערצות" בחיים שלי. משהו שנותן לי עניין. זה התחיל בגיל קטן וכל תקופה בחיי מסמל אותה מוערץ מסויים. את התקופה הכי יפה שהייתה לי אתה מסמל.


כבשת אותי מהרגע הראשון שראיתי אותך וידעתי שנכנסת ללב שלי בצורה שאחרים לא הצליחו להיכנס. העניין הוא, שמפה לשם ההערצה אליך הפכה למשהו אחר, כבר לא היה מדובר רק בהערצה אליך, כבר היה לזה טעם אחר. אני לא חושבת שזה היה אובססיה, אני פשוט חושבת שהתאהבתי בדבר שאני בחיים לא אוכל להשיג ואני מאמינה שההתאהבות הייתה כל כך קסומה בגלל אותה עובדה שאתה משהו שלא ניתן לממש. אני מאוד אהבתי אותך ובדיעבד חשבתי שאתה טהור והאהבה אליך הייתה אפלטונית לגמרי... רק במובן הרוחני, אהבתי אותך וזהו, לא יכולתי להוריד את העיניים ממך אפילו לשניה. הביטוי שלי "אפלטוני" בטח מעורר תהיה והכוונה שלי היא שמעולם לא חשבתי עליך בצורה מינית ואם מישהו היה מסב את מחשבותי לעניין המיני ישר הייתי נבהלת וחושבת שאני לא באמת רוצה שיהיה משהו בינינו. אתה מאוד מפותח מבחינה פיזית (גיל 30+...)... והיה פה משהו נורא מרתיע. הדמות שאהבתי בך היא מעין דמות אבהית שקסמה לי ולא ידעתי בדיוק איך לפרש אותה. הצד הזה של האהבה אליך הייתה לי בערך שנתיים וחצי, לאחר מכן התחלתי להסתכל עליך בצורה קצת אחרת. בצורה יותר בוגרת, כבר לא נראית לי כל כך קסום והתחלתי להבין שאתה פשוט בנאדם כמו כולם, רק מוכר לכולם. יום אחד, ממש ככה, יום בהיר אחד הבנתי שאתה בעצם אתה, יש לך אותן מחשבות כמו שלי יש וכמו שלכל אחד יש, יש לך רגשות, אתה אנושי... משהו שלבנאדם שמעריץ בנאדם נורא קשה להבין. אבל הבנתי את זה.  כל הגילויים החדשים עליך גרמו לי להתאהב בך בצורה אמיתית, כמו אדם לאדם ולא כמו מעריץ למוערץ... המחשבה הזו הפחידה אותי והיא תמיד תיראה לי שונה, כי אני בסך הכל בת 18 ואני מאמינה שיש לי עוד הרבה לגלות ולחוות בחיים, אבל אני פשוט אוהבת אותך, אין לך מושג מה חוללת בלב שלי!


 


באמת!