מי יענה לי על השאלה?

אני שוכבת לי לבדי על המיטה, ראשי מונח על הטלפון, חושבת עלייך עד כאב. אני יודעת שגם אתה פגוע אבל מה עוד יכולנו לעשות? מלבד להיפרד לעולמים. הלוואי ויכולתי לשמור את החיוך שלך בליבי לעד, לימים שבהם אני אהיה עצובה כשאני אזכר בך....אני לעולם לא אשכח את הערב הזה, את מבט פנייך כשעזבת אותי, אבל אני מניחה שככה הסיפור שלנו נגמר, תמיד נחייך, אבל העצב בעיניים לעולם לא ייעלם, לעולם ....


מי  יידע לענות לי על השאלה..מהו סוד האהבה?? שנה שלמה, שנה שלמה מחיי עשיתי הכול להחזיר אותך אליי ולא היית מוכן, אני מבינה למה, אני מבינה את הסיבה... אבל כאב לי כל כך, כי הרגשתי שהיא לא נכונה, הסיבה שלך לא הייתה אמיתית, ידעתי בלב שזו לא האמת..מי יסביר לי למה אתה מתנהג ככה עכשיו? האם זה נכון שהלב שלי צדק? כי אם כן אז רק תדע שנורא כואב לי לדעת את זה עכשיו. אני הרגשתי שזה מה שיהיה, אמרתי לך, אמרתי לכולם, אף אחד לא הקשיב לי, אף אחד לא האמין לי, שברתם אותי, אבדה לי התקווה שנחזור אי פעם, הצלחתם לגרום לי לחשוב שהכול היה בראש שלי, שהכול היה אשליה אחת גדולה. ועדיין לא האמנתי בלב, הלב שלי אמר לי אחרת, הלב לא נתן לי מנוחה, בלב הרגשתי שאתה אוהב אותי זה משהו שפשוט ידעתי ולא עזר כלום, הרגש הזה לא עזב אותי עד היום. הרגש הזה לא נתן לי שלווה, כי האהבה שלנו לא התממשה. עכשיו, כשיש לי חבר כבר חצי שנה... אתה לא מודה בכלום, אבל מעשייך מדברים בעד עצמם. אתמול הקשבתי ללב שלי, נזכרתי בך, דמעות הציפו את עיניי, כמה שזה מדהים לגלות שלא משנה כמה זמן יעבור.. האהבה נשארה בליבי, אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך, להפך מיום ליום אהבתי אותך יותר ויותר. ראיתי שני כוכבים נופלים, והייתה לי רק משאלה אחת בלב.. ואולי זה היה סימן מאלוהים? איך אני אדע.. דווקא אתמול, שחשבתי עלייך, שנזכרתי בך, והייתי בטוחה שאתה כבר שכחת, ראיתי אותך.ישבתי על הספסל עם החברה הכי טובה, וסיפרתי לה סיפור על הלב שלי, ועל הפינה קטנה ששייכת בו רק לך.. פינה שמכילה כל כך הרבה אהבה, הרבה יותר אהבה מכל הלב עצמו, שזה פשוט לא יאומן, סיפרתי לה כמה שכואב לי שככה הכול נגמר, ושהיום אני יודעת שלעולם לא אוהב עוד מישהו כמוך. הייסורי מצפון הורגים אותי, אני אוהבת את החבר שלי, באמת שכן.. אבל לא כמוך.. אני לא אהיה מסוגלת לאהוב ככה יותר לעולם, כי אתה כבשת לי את כל הלב ונשארת שם לתמיד, ואף אחד לא יוכל למלא לי שוב את כל הלב באהבה כזו גדולה. ופתאום אתה עובר, האין זה מוזר? זה מקריות או שזה סימן מאלוהים? אתה עובר שם ומחכה שאני אסתובב אלייך, ואני לא מסוגלת, כואב לי בלב.. ביקשת שאניח לך והנחתי, ציפיתי שתעשה זאת גם, אבל הסתובבת ועברת שוב, הדמעות עמדו לי בעיניים, לא יכולתי להתעלם יותר, הסתובבתי, חייכתי ואמרתי לך שלום...איזה מצחיק אתה, הסתובבת עם האוטו בפעם השלישית באמצע הרחוב בלי לחשוב פעמיים מה יכול לקרות, רק כדי לדבר איתי. ניגשתי אלייך, ואתה עם המבט שלך היפנטת אותי, איך אתה יכול לעשות לי את זה? איך אתה מסתכל עליי כאילו זו הפעם הראשונה שאתה רואה אותי, הפעם הראשונה והאחרונה, העיניים שלך מביטות בי, כאילו הן מצלמות תמונה, תמונה שלעולם לא תימחק. שאלת אותי מה שלומי, וישר עברת לחבר. " מה עם החבר?" " למה אתה לא איתו?". למה שאלת את זה? סתם מתוך סקרנות, או מרצון לדעת אם קרה משהו ונפרדנו? הרי אם לא היה אכפת לך, לא היית שואל, זה בדיוק כמו שאני רציתי ישר לשאול אותך אם יש לך מישהי, בתקווה שאין. רציתי שתדע שאני זוכרת, שלא יהיה לך ספק שאולי שכחתי את היומולדת שלך.. אז שאלתי אותך כדי שתראה כמה שאתה עדיין חשוב לי. לא ציפיתי שתזכור את שלי ופתאום אתה מביט לי בעינייים, ואומר לי " גם היומולדת שלך החודש" חייכתי, הלב שלי צנח לא יודעת אפילו להבין מה הרגשתי באתו הרגע, כל כך שמחתי, לא חשבתי שאתה זוכר את זה בכלל, ואתה המשכת.." סוף חודש, לא?!" חייכתי עוד יותר.. רציתי להגיד לך כן, ב-24 לחודש אבל לפני שהספקתי המשכת ואמרת, " עוד 10 ימים.." החיוך ירד לי מהפנים. למה אתה עושה לי את זה? איך אתה יודע את זה, אם אני לא יודעת...? אני לא ספרתי את הימים ליומולדת שלי ואתה כן? סימן שאתה חושב עליי, לא חשבתי שזה ככה, זה כאב לי כל כך, למה אנחנו משקרים לעצמנו, למה אנחנו מנסים להוכיח שמה שהיה היה ולא יהיה עוד לעולם. הייתי המומה, לא רציתי לבכות מולך, אז אמרתי שלום והלכתי, החברה בקושי הצליחה להחזיק אותי. לא נרדמתי כל הלילה, ופתאום ב-4 לפנות בוקר הטלפון מצלצל, החבר על הקו. זה מוזר, הוא אף פעם לא התקשר בשעות כאלו, הוא מפחד שאני יושנת והוא לא רוצה להעיר אותי, אבל דווקא הלילה לא נרדמתי, והוא לא ידע מזה, אז איך הוא התקשר? " ממי מה קורה? איפה את?" אני בבית עניתי.. נבהלתי שאלתי אותו מה קרה, " אני מרגיש הרגשה מוזרה בלב, לא יודע לא שקט לי, אני לא רגוע.." אני לא ידעתי אם אני יעמוד בזה באותו הרגע, זה היה כל כך לא הגיוני ולא מציאותי, אני לא ידעתי אם אני אבכה או אצחק, כי זה כל כך לא נורמלי, זה כאילו נפלו עליי מיליון סימנים ורמזים מאלוהים ואני צריכה להבין אותם לבד. או שזה שוב רק בראש שלי, אבל כזו מקריות? מה הוא כאילו הרגיש את מה שעבר עליי, אני יודעת שהוא אוהב אותי, אני יודעת שהוא רוצה להתחתן אבל זה אפילו נהיה כבר מפחיד. איך הוא הרגיש, ואולי זה בראש שלי, ואולי לא. איך אני אדע? ועוד יותר גרוע הייסורי מצפון הורגים.. ואתה, אתה נחנק כשאתה שומע את השם שלי, מוריד את הראש למטה כשאומרים לך שאיבדת אותי, ומה תמשיך להגיד שאתה לא אוהב אותי? זה הגיוני שכל מה שתעשה, תעשה סתם? ללא סיבה?! ואולי זה באמת נכון, ואני פשוט כבר לא רואה מה קורה, לא רואה ולא מבינה כי השתגעתי כי אין לי עוד כוח, אני כבר לא מסוגלת לתאר את כל ההרגשה שיש בי, מי יעזור לי לסיים עם זה? ואני אפילו כבר לא בטוחה שזה מה שאני רוצה, כי אחרי הכול אתה נורא חשוב לי, אני מוכנה לסבול חיים שלמים אבל ורק לא לשכוח אותך. אז מה נעשה? "אתה יכול להגיד לי שזה לא משנה, שהזמן לא עובר שאני לא בוכה, אל תגיד שאתה לא אוהב אותי, אתה יכול לבכות להסתובב אל הכר, לגעת ברגע בזמן שנשאר אל תגיד לי שלא נהיה פה מחר."