בתוך תמונה ממוסגרת-זיכרון שלי ושלך...עדי.

רק תראה מה בינינו קרה, איך נוצרה בכלל כזו תהום עמוקה?! אני מתבוננת בך, מן הצד מביטה, כואב לי עלייך-האשמה מציקה. אני רואה איך כואב לך, איך אתה לבדך, אין לך עם מי לדבר-אתה במצוקה. תמשיך להגיד שאתה בסדר, שאתה מסתדר, תמשיך לזייף חיוכים ולעצמך לשקר. ובעיניי דמעות-למרות שאין בי כל כאב, בגללך שוב הן יורדות, האם גם אתה עליי חושב?! יורד הלילה, אני לא בודדה, אך חושבת עלייך, ומר לי נורא. רואה אותך עצוב, יושב בפינה, חושבת בליבי, איך להחדיר קרן אור לעולמך. רוצה לראות אותך מאושר, מחייך ברחובות, העצב בתוכי גר-כשעינייך בוכות. אני רוצה להתרחק, לגלות עולמות, אך קשה להפרד מהעבר-לוותר על חלומות. האשליות חודרות, המחשבות מציקות, אולי תתעודד-ממשיכה לקוות. תבין שטעית-שגם אתה בן אנושי, רק תודה בטעות-תבוא תחבק אותי. אל תסתגר, אל תאחר, מפני אהבתי-אל תשמר. אני לא אשוב להחזיק בידך, לא רוצה להרגיש שוב בלתי רצויה, כואב לי בלעדייך-אך הרבה יותר איתך. לעולם לא אשכח-את התחושה, תמיד תשאר בי-אהבתי לך. אתה החום והקור, שמש והירח, הפרח הנבול שבתוכי תמיד פורח. אין סוף לשתיקות, אין סוף לדמעות, אין סיבה לבגידות-וגם לא לפרידות. מתפללת בשבילך, שתשוב למה שהיית, אוהבת אותך-אך תבין שטעית. תבין שהרסת, שפגעת שגרמת לדמעות-תבין שבחרת, ששכחת, גרמת לאהבה שחורה להיות. תבין שצעקת, צרחת ועשית טעויות-תבין שהלכת, לקחת את כל התקוות שבתוכי נשברות. אך אתה כיום אחר, הולך כעיוור, בדרך שגויה אתה בוחר. ואני לא שם כדי לכוון, אני כבר רחוקה, אך בתוך תמונה ממוסגרת-זיכרון שלי ושלך.