הבוקר היפה בחיי-חלק יג'/נופרוש המאמוש

פתאום צילצל הטלפון בביתה.

"הלו??"ענתה מזל

"כן,כן,רק רגע בבקשה"

"נופרי מתוקה יש לך טלפון"

"מה מיזה?????"

"אני לא יודעת"

"הלו?"

"נופרו'ש בבקשה אל תנתקי"זה היה עדן,

"עדן בבקשההההההההה"צעקתי

"אל תדאגי לא באתי לדבר איתך עלינו באתי להזכיר לך שיש לך היום צילומים"



"שיטטטטטטטטטט"צעקתי,וטרקתי את הטלפון.

"הכל בסדר?"שאלה מזל

"לאאאא הכל לא בסדרר,אני צריכה לחזור לת"א יש לי צילומים אחרונים היום וחייב להיות
בהם,אוף למה זה קורה לי הא?" פרצתי בבכי,לא רציתי לחזור לת"א,רק המחשבה שאני ועדן
ניפגש היום מעוררת בי חלחלה.עצם המחשבה שהיום זה הצילומים שאני ועדן נצטרך לעשות
פוזות קרובות מעוררת בי זוועה...האם אוכל לעמוד מולו,להרגיש את נשימותיו?בלית ברירה
קמתי מהמיטה ואמרתי למזל:"את התיקים אני אשאיר פה,מכאן אני הולכת לת"א חוזרת ישר
לפה"

"אין בעיה,רק תשאירי את האיפור עלייך אני רוצה לראות אותך"

"או-קיי,אני מקבלת היום את התמונות של כל הצילומים כולל הצילומים שיעשו לנו
היום,סמוך לסטודיו יש את המחסן הקטן של הצלם,שם הוא מפתח את התמונות במהירות"

"וואוווווווו"קראה בהתפעלות "אצלנו במושב זה לא ככה"

"חח אני יודעת" הוצאתי את הליפ גלוס מהתיק ומרחתי על שפתי,אספתי את השיער לבשתי
ג'ינס וגופיה פשוטה ויצאתי,מי שיראה אותי עכשיו לא יחשוב שאני דוגמנית..אני
בטוחה,הגעתי לתחנה האוטבוס וחיכיתי לאוטובוס,אחרי חצי שעה הופיע אוטובוס
קורדיון,פשששש זה כ"כ ישן....עליתי על האוטובוס,הריח שהיה בו היה פשוט מסריח הוצאתי
דורדוראט מהתיק ופיזרתי,איזה אחת זקנה אמרה:"תתרגלי לריח הזה" הסתכלתי עליה ולא
הבנתי מה היא רוצה לומר פה.

"איך אפשר להתרגל?!?!?!" היא הסתכלה עלי והסתכלה ולא ענתה,בעוד תחנה אחת אני יצטרך
לרדת ולקחת אוטבוס לת"א,למה היא לא עונה?

"סליחה?" שאלתי, "לא לימדו אותך שצריך לענות למי שמדבר איתך?"

היא הסתכלה עלי והסתכלה ואז שראתה שאני מצלצלת בפעמון של האוטבוס אמרה לי:"אני
מסתכלת עליך כי את ילדה מיוחדת,יש לך הורים שאוהבים אותך,גם חבר שלך אוהב אותך,ואני
יודעת שאת לא ילדה כ"כ טובה כמו שאת מדברת,את שבורה,אני רואה עליך"

"מההה?" קראתי בפליאה,מאיפה האישה הזרה הזאת יודעת הכל!??!?!

"סליחה אבל מאיפה את יודעת את זה?"

"כי אני עברתי מה שעברת הפנים שלי היו כמו שלך,ולא הבנתי מה קורה לי"

"רגע אני לא מבינה אותך,את מגלת עתידות?"

היא צחקה ואמרה:"ממש לא,אני פשוט קוראת עיניים של בני אדם,בדרך כלל אני לא מדברת
סתם ככה עם אנשים שאני לא מכירה,ואני גם לוקחת על זה כסף,אבל את,איך אני יסביר
לך,את מיוחדת,את עוברת מה שאני עברתי,והלוואי וזה היה קורה לי היום,והיה לי את המרץ
של פעם,תראי אותי היום,אני כ"כ נראה זוועה"

את האמת היא בכלל לא נראת זוועה,הא הייתה זקנה יפיפיה..היו לה עיניים כחולות ושיערה
היה לבן,בפניה לא היו הרבה קמטים אך גופה היה קטן,אך יציב.

"הלוואי ואני הייתי נראת כמוך בעוד 40 שנה"

היא חייכה לי ואמרה:"זה המספר טלפון שלי,תתקשרי אלי בבקשה,אני מרגישה צורך לדבר
איתך אני מרגישה שאת הבן אדם הכי קרוב אלי"

"בכיף..."חייכתי והנהג עצר בתחנה שהייתי צריכה לרדת בה.

חיכיתי לאוטובוס,וכעבור 20 דקות הופיע אוטובוס,הפעם היה זה אוטובוס נקי בצבע סגול
כמו בטיולים,עליתי עליו,זה היה קו ישיר לת"א.

כל הדרך חשבתי על הזקנה המוזרה הזאת...בחיים לא האמנתי שיש אנשים שקוראים
בעיינים,זה נראה כזה שטויות!!

אני בכלל לא מאמינה בכל המגלה עתידות האלה,ואלה שקוראים ביד או בקפה,בעיינים זה
נשמע הגיוני גם אני שאני רואה בנאדם עם עיניים נפולות כאלה אני מבינה שרע לו,אבל
היא יודעת גם למה!!

לא שמתי לב שאני כבר צריכה לרדת.ירדתי מהאוטבוס שעצר ליד התחנה,התחנה קרובה מאוד
לצילומים,ותוך 5 דקות הייתי שם.

שניכנסתי הכל היה שקט...נכנסתי לצחי שחפף לי במרץ את השיער..

בנתיים ראיתי את שאר החבר'ה היחידים שלא ראיתי היו נטע ועדן.

חבל שבכלל חשבתי עליהם כי באותה שניה נכנס נטע עם עיניים נפוחות.

ואחרי כמה דקות נכנס גם עדן,עדן הסתכל עלי,הסתכלתי עליו הוא נכנס והתיישב לידי,הוא
לא אמר כלום,רק שתק,וכך גם אני,לא הסתכלתי עליו,אך הרגשתי שהוא נועץ בי את עיניו.

אחרי 10 דקות של שתיקה נשברתי:"מה אתה רוצה??"

"לדבר איתך"

"תדבר"

"ביחידות" אמר והסתכל לעבר צחי.

"אתה לא רואה אבל שאני עסוקה?"

"לא לא את לא עסוקה"התערב צחי, "לכי אני בנתיים יתעסק עם נטע"

אני ועדן יצאנו לבחוץ.

נופר,אני יודע שהייתי הכי לא בסדר בעולם,באמת,אני כ"כ שונא את עצמי על המעשה
הזה,אני לא יודע איך אני יכול לפצות אותך,אני נשבע לך שזה היה טעות שלעולם לא
תחזור,נשבע לך!" התחילה לזלוג לו דמעה..

"עדן אני..."

"בבקשה,אני יודע שעל טעויות משלמים,ואין לך מושג איך שילמתי על שלי..."

פתאום נטע יצאה אלינו ואמרה לי:"למרות שאני לא סובלת אותך רק שתדעי שהמפגר הזה כמעט
מת"

"מה??"

"מה ששמעת,הוא עבר בכביש שהיו מכוניות,הוא לא שם לב,ולמזלו אני הייתי הנהגת הראשונה
ככה שיכלתי לעצור,שראיתי אותו ככה, חשבתי שאני הולכת למות,כעסתי עליו זה לא..."

"דייייייייייי"צעק עדן והשתיק אותה,"תעופי מפה,תכנסי לבפנים,אל תתערבי
יותר!!!!!!!!"

נטע נכנסה מושפלת...

"עדן זה נכון?"

"חלקית"

"מזתומרת"

"אחרי שחציתי את הכביש והיא ראתה אותי ככה עליתי לאוטו שלה,היא באה לנשק אותי ולא
הסכמתי,היא היתה כולה דמעות,היא בכתה שהיא ראתה אותי ככה ורצתה לנסוע איתי לבית
שלה,לא הסכמתי באתי לצילומים כי השיחה איתך חשובה לי מהכל,וחבל שלא נדרסתי,הייתי
לפחות מת בלי לסבול,ובלי לראות אותך סובלת"

באתי להגיב לו על מה שאמר הוא הסתכל עלי ורכן את ראשו אלי,ונתן לי נשיקה כל כך
רכה,אחחחח הנשיקה של פעם...

עדן זז אחורה ואמר:"סליחה,אני מצטער הייתי חייב"

הסתכלנו אחד על השנייה,ואז עדן אמר:"נופרוש שילי את רוצה לחזור אלי,אני מבטיח לא
לעשות שטויות אני אוהב אותך!"

"אני אוהבת אותך גם" נסחפנו לעוד נשיקה לוהטת,ונכנסנו לבפנים.

לקראת סוף הצילומים,הושיבו אותנו במגעל...ואז ניכנס שליח פרחים עם זר ענק
ואמר:"סליחה יש פה מישהי בשם נופר?"

"זאת אני"

"יש לך פה משלוח,תחתמי לי בבקשה"

עכשיו הבנתי הכל זה ההזמנה שעדן עשה לי שההי בחנות פרחים ויעל ראתה אותו,על הכרטיס
היה כתוב:"לזכר התקופה הכי יפה שהייתה לנו,לזכר ימי הצילומים,וימי האהבה"

הסתכלתי על עדן הוא הסתכל עלי נתתי לו נשיקה ולחשתי לו באוזן:"אפשר למחוק את לזכר
האהבה...כי האהבה שלנו לא תתפורר כל כך מהר"

נטע הסתכלה,וקמה לאמצע המעגל ואמרה:"אני רוצה לבקש ממך סליחה נופר,אני רוצה לבקש
סליחה גם ממך עדן,אני הייתי כל כך מגעילה אליכם אני מצטערת"

ראיית שהיא בוכה קמתי אליה וחיבקתי אותה,עדן הסתכל עליה ולא זז ממקומו,"תיתן לה
חיבוק" לחשתי לו "לא! אני לא רוצה לעשות טעויות!אני לא רוצה לגעת באף בת שהיא לא
את!"

אחרי שחילקו לכל אחד את התמונות שלו,הביאו לכל אחד צ'ק של 2000 שקל.

אחרי הצילומים התקשרתי למזל ואמרתי לה שאני קצת האחר אליה והלכנו לבית של עדן.

"נופרו'ש אני הולך להביא לך תות בננה ובמבה חכי פה"

עדן הלך למטבח,ואז ראיתי מין ספר כזה,זה בטח ספר זכרונות,הסתכלתי על הספר הוא סיקרן
אותי פתחתי אותו וזה היה היומן האישי שלו!!!!



~המשך יבוא!~