לאיש שהיה שלי והלך

תמיד אמרו לי שאהבה תמיד בסוף כואבת ואני לא הקשבתי. חיתי את הרגע והתמסרתי לאהבתך כול כולי ללא שום ראיה של הסוף המתקרב.


אז היו לי חמישה חודשים מדהימים ופתאום הם נגמרו בבווווום גדול. אני כול כך אוהבת אותך ואתה עזבת,אני כול כך רוצה אותך ואתה נפרדת ממני.למה? למה זה קרה?


אני רוצה לחזור חודש אחורה, שיהיה לי עוד חודש שלם להנות ממך, להעריך כול נשיקה, כול חיבוק בידיעה שעוד מעט הסוף. ואולי להיות קשובה יותר, איכפתית יותר כדי להשאיר אותך יותר זמן איתי.


כשבאת אלי הייתי שבורה, עם שנאה רבה לעצמי,הערכה עצמית באדמה וכך גם היה הביטחון העצמי שלי. ואתה באת והענקת אהבה ונתת לי להרגיש הכי יפה בעולם. כולם יכלו לראות את האושר על הפנים שלי כולם נהנו לראות אותי מחייכת וקורנת. אז כן מילאת תפקיד בחיי- אתה גרמת לי להעריך את עצמי ונתת לי להבין שאני לא כול כך גרועה ושאפשר להתאהב בי. אבל עכשיו כשאתה הולך אתה משאיר אותי בוכה, חתוכה מבפנים, וזה כול כך כואב.


הבכי שלי כבר הרטיב את כול הדף, והלב שלי שבור לחתיכות ובכול זאת הייתי חוזרת על הכול שוב כי אלו היו החודשים היפים בחיי בהם למדתי אהבה,נתתי אהבה וחוויתי אותה. החברות הזאת שווה כול דמעה שלי.


כול כך חבל לי שזה נגמר. אני כול כך אוהבת אותך ולא יכולה אפילו לתאר כמה. אני לא יודעת מה צופן העתיד אני רק יודעת שה היום הנורא בחיי ואני רוצה שהכאב יעבור ושאתה תתחרט, שתבוא אליי ותגיד שטעית ותגיד שאתה אוהב אותי. אבל זה לא תלוי בי ואני יכולה רק להמשיך לחלום שתחזור.