בעוד השחר עולה...עדי!

כשהכל נגמר, הכל נשאר בעבר, לצעוד קדימה-זה כל מה שנותר. אני יודעת-שכבר מאוחר, השחר עלה, והעצב בתוכי עוד גר. אמש התבוננתי בכוכבים, חיפשתי סיבה להעלות חיוך על הפנים, עצמתי עיניים-להזכר ברגעים, הוצפתי רגשות שלא הרגשתי חודשים. פתאום, כל הדמעות עלו, והבכי פרץ. המחנק בגרון היה כלא היה-והכאב שב וצץ. וכעת, מול השמש הזורחת, ניתן להתחיל יום חדש- עם מטען עצום על הלב-שכמעט אף אחד חוץ ממני לא חש. אני משוכנעת-שהגיע הזמן לוותר, לשכוח- אך לא להסתתר. כי היה מה שהיה, ואיני מתחרטת על דבר-אני משלימה על הכל, אך לא תקועה בעבר. כי אין עוד כוח עוד להתייאש, לא רוצה להמשיך ולהתכחש,מייחלת לרגש הבוער בי...האש-שנותנת לי את הכח, לשוב ולהתחדש.