אהבה ראשונה או רק אשליה?

אני בת 20.לפני חודשיים חבר שלי נפרד ממני. היינו ביחד שנתיים וחודשיים. זאת
חתיכת תקופת חיים... בהתחלה היה לנו טוב ביחד... כ"כ נהנתי מהקשר שלנו.. הייתי
בעננים.. יש לו חשיבות עצומה לחיים שלי. הוא היה הקשר הרציני ה-1 שלי,ה-1 שנגע בי,
ה-1 ששכבתי איתו,ה-1 שהכנסתי הבייתה והכרתי להורים,ה-1 שסיפרתי לו את כל סיפור
החיים שלי (ואני אחת שממש קשה לה להפתח לאנשים אחרים ולדבר על החיים שלי היות
ואיבדתי את אבא שלי ואחותי למחלות סופניות, כמעט עברתי אונס ובגיל מאוד קטן עברתי
התעללות מינית שהשאירה בי צלקות לכל החיים..ועוד כל מיני כאלה שאני לא אפרט עליהם
כי אני מקווה שהבנתם את העובדה שחיים קלים לא היו לי..)..

מהר מאוד כל החרא באופי שלי התחיל לצוץ והייתי מוציאה את העצבים שלי עליו בכל פעם
שהייתי נמצאת בתקופת משבר... ובכל פעם זה היה מתחיל ממשהו קטן ואז כמו כדור שלג זה
היה מגיע למצבים מאוד מכוערים.. ברוב הפעמים היינו רבים והוא היה הולך. תמיד זאת
הייתה אני שהייתה מבקשת ומתחננת שלא ילך..וברוב הפעמים הוא היה נשאר..

כשהיינו שנה וחצי ביחד עשיתי משהו שמאוד פגע בו (לא בגדתי בו כי אני אוהבת אותו כמו
שלא אהבתי מעולם ואני לא רוצה אף אחד מלבדו...) אבל עשיתי לו משהו שכאב לו מאוד.
הוא לא היה מסוגל לסלוח לי. בחודש ה-1 לפרידה נלחמתי בפרידה שלנו ועל האהבה שלנו
בכל דרך אפשרית, נלחמתי בשיניים וירקתי דם.. השפלתי את עצמי למענו בכל דרך
אפשרית...והוא לא היה מסוגל לסלוח לי. בשלב מסויים הבנתי שהוא לא רוצה אותי וניסיתי
לעבור הלאה. היה לי קשה. התחלתי לצאת עם אחרים. יצאתי עם 5 בנים כש-3 מהם היו
מתאימים לי בצורה מושלמת אבל לא רציתי אף אחד מהם. הייתי חושבת עליו. למה הוא לא
איתי? גם זה נמשך כחודש...אחרי חודשייים שהיינו פרודים היה לי יום הולדת 19 והוא
שלח לי זר ענק של הפרחים האהובים עליי..וביקש לחזור.. חודש שלם לא ידעתי מה לענות
לו כי הלב אמר שהוא האחד, והראש אמר שאסור לחזור לעבר. מעבר לזה שפחדתי כי הייתי
צריכה לצאת לקורס קצונה זמן ממש קצר אחרי כן ופחדתי שנריב שוב וניפרד ובגלל שאני
אכנס לדיכאון אני אהיה לא מרוכזת ויעיפו אותי.. אבל נזכרתי בדבר מאוד חשוב-
כשנפרדנו התפללתי לילה אחד לה' וביקשתי שיתן לי אות או רמז כלשהו אם אני צריכה
להיות איתו, אם הוא האחד או שזו דרכו של האל להגיד לי שהוא לא בשבילי,ואני בכלל
בחורה חילוניה.כמו כן הייתי גם בקבר של אחותי ואבא שלי ובכיתי את נשמתי בבקשה אליהם
שיתנו לי גם איזה רמז אם הוא האחד בשבילי או לא ושאם כן אז שימצא את הדרך לסלוח לי
ושיחזור אליי. וזה מה שקרה..אז הבנתי שזה אולי הרמז שלי שהוא כן האחד..חזרתי
אליו... היו לנו 5 חודשים נהדרים אחרי החזרה. לא רבנו אפילו פעם אחת וכבר התחלתי את
הקורס והוא עזר לי כ"כ הרבה לעבור את כל הדברים הקשים שעוברים שם..בזכותו ביום
רביעי הבא אני אעמוד על מגרש המסדרים ואקבל את הארון שלי...

ואז שוב נכנסתי לתקופת משבר מאוד רצינית בגלל הקורס (אני חייבת לציין שהקורס הזה
מ-א-ו-ד קשה מבכל בחינה אפשרית והרבה אנשים לא עומדים בזה..) ואז שוב התעצבנתי ממהו
קטן וזה התגלגל כמו כדור שלג עד שזה התפוצץ לשנינו בפרצוף ושוב פגעתי בו מאוד הוא
אמר שהפעם הוא כבר לא נפגע אלא נשרף והכוויה תשאיר לו לתמיד צלקת מכוערת וכואבת...
ראיתי את הכאב בעיניים שלו ורציתי למות.. כשהבנתי מה עשיתי רציתי למות ובאמת ניסיתי
להתאבד ואני נמצאת כאן היום ורושמת את כל זה רק בזכותו כי הוא הזכיר לי מה יקרה אם
אני באמת אשים סוף לחיי-שאמא שלי תבוא בעקבותיי כי היא לא תצליח להתמודד עם מוות
שתי בנותיה.. אז לא עשיתי את זה... אבל אני מרגישה מתה מבפנים.. החיים הסתיימו
מבחינתי.. התחננתי שיסלח לי ושאני לא התכוונתי ואני נשבעת שלא התכוונתי,אני לא רוצה
לפגוע בו במכוון..בחיים לא.. אני פשוט לא יודעת לשלוט על העצבים שלי ומבלי לשים לב
אני מוציאה אותם דווקא עליו.. אולי אני צריכה איזה טיפול פסיכולוגי שיסביר לי למה
אני פוגעת כ"כ באדם שכ"כ יקר לי מבלי לשים לב אפילו...ואולי גם הפסיכולוג יצליח
להבין מה יש לי אבל הוא כבר לא יסלח לי בחיים...הרסתי הכל,הרגתי את האימון שלו בי..
גם בפרידה הקודמת התחננתי שיסלח לי והבטחתי להשתנות ובפרידה הזו הוכחתי לו ולי שאני
לא מסוגלת להשתנות. אז המסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שאני עושה לו רע וכואב. ואולי
אני הבנאדם הרע.. בכל אופן הבנתי שאני רק גורמת לו לסבול ושאני לא ראויה לו ושמגיע
לו שמצוא מישהי שכן תוכל לגרום לו להיות מאושר שוב,כואב לי לחשוב על זה אפילו ואני
יודעת שאני ארצה למות אם אראה אותו עם מישהי אחרת אבל אני יודעת שאני רוצה לראות
אותו מחייך שוב ואם אני לא הצלחתי אז מגיעה לו ההזדמנות למצוא את אותה האחת שכן
תצליח... אפילו עכשיו אני נאבקת בגוש הזה שיש לי בגרון מעצם המחשבה על כך שאין לי
אותו בחיים יותר ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אבדתי כל תקוה.. הרסתי הכל..

ואז אני שואלת את עצמי למה אני נלחמת לבד בפרידה זו? למה הוא לא פה לידי? לא שהוא
רוקד ברחובות מאושר עכשיו אבל זה נראה כאילו הוא עבר הלאה הרבה יותר בקלות ממני...

שמעתי פעם שהאהבה מנצחת הכל אבל אני הפסדתי והתשלום הוא עצום.. אז אם הפסדתי האם זו
הייתה אהבה או רק אשליה???