טעמה של חוסר וודאות...

אהבה היא דרך שפיתחנו לעצמנו להתמודד


עם מה שאנחנו לא יכולים להתמודד!


היא הנחמה היחידה


בין רסיסי השטחיות סביבה...


זו הגדרה מדוייקת לרגש


שבמהותו, לדברינו, אי אפשר להגדיר.


כי הוא כביכול עילאי יותר ממסגור במילים.


זה כשפתאום עושה לך טוב לחשוב


שריח הפרחים באביב הוא זה שמעיר אותך


ואתה אפילו שם לב לטיפות הגשם המלטפות...


או בפן השני שלה, שהגבול שם גם כן מעורער-


כשפרחי האביב נובלים והסתיו מתחיל לכבוש את הנוף,


שאתה מתחיל לשים לב כמה הגשם הבלתי פוסק מונע, מבעד לייאוש.


ועם זה, זה הרע הכי טוב שיש!


הסבל הכי מתוק!


כי זה כש"משמעות אמיתית", בהתאם להגדרתנו, תופסת מקום בחיים שלך,


משמעות של מעבר לקיים, מעבר לניתן להשגה...


משמעות שהזרקת לחיים שלך, ודווקא במודע!


ברגע שהראש, והוא בלבד!, היה מוכן להתמודד איתה.


ברגע שהגיל בהיגיון נמצא מתאים,


בנקודה של אובדן עצות של חיפוש...


כשנדרש, וזה הרי ברור, למצוא סוג של נפש תאומה.


כולם מבינים שבשלב כלשהוא של התקדמות מסוייגת


אמורים למצוא את ה"אחד",


רק חבל שלא כולם מבינים ש:


ה"אחד" שלך, יכול להיות גם האחד של כל אחת אחרת!


ו"אני לא יכולה בלעדיו", זה סתם עוד ביטוי מסתם עוד סרט!


ושהלב זה סתם עוד איבר בגוף שמלא בכאלה...


ושאולי איזה יום עוד יקום מישהו לא מסופק


וימציא רגש שבא מהתחת,


מה תגידו אז?...