ושוב הכל חוזר

ושוב המחשבות מציפות את ראשי.
מנסה לברוח מהן ללא הצלחה,
זה נתקע בגרון וחונק אותי
ושוב אותה תמונה עולה.


ושוב עיוורת מרוב דמעות,
מרוב מחשבות כבר לא יכולה לראות,
ומי בכלל דיבר על לקוות?
ושוב, חוזרת אל אותן הנשכחות...


ועכשיו הכל מתחבר לי.
הכל מתבהר.
למה לא נתתי לעצמי
להיות עם אף אחד אחר.


אני לא יודעת מה קורה איתי
כבר אבדתי כל כיוון.
נמאס לי מכל השטויות שלי
נמאס לי לקוות לשווא
אך אולי אם אפסיק את כל הנסיונות
ואתחיל באמת להאמין, ולא רק לקוות
ואפסיק להדחיק את כל הרגשות שמלוות אותי
אוכל סוף סוף,
   לחזור להיות אני.