אהבה כואבת.. מאוד.

הוא הלך. הלך לו על המדרכה, מנסה להבין מה קרה כרגע. הוא לא יכל. זה היה קשה
מדי. הוא לא הצליח להבין מה הוא ראה. זה היה קשה מדי.

הוא אהב אותה. הוא אהב אותה והיא לא ידעה. אבל הוא חשב.. אחרי כל הסימנים... אלו
היו סימנים, נכון? כן. כן? הוא לא האמין. היא לא הייתה החברה שלו אבל בכל זאת!
לראות את הנערה שאתה אוהב מחבקת אחר... אולי היא פשוט לא אהבה אותו. אולי. בעודו
הולך שמע אותה קוראת לו.. "אלון, חכה! חכה לי!". הוא לא חיכה. למה שיחכה? היא יכולה
ללכת לחבר שלה. לבסוף היא תפסה אותו. "למה אתה לא מחכה לי?". הוא כל כך כעס! כל כך
נעצב. הוא רק יכל לומר לה "לכי חזרה לחבק את החבר שלך. הוא בטח מתגעגע אלייך". "על
מה אתה מדבר??" היא שאלה. לרגע הוא באמת חשב שהוא טעה. אבל יצא מזה מיד ואמר לה
בקול רועד במקצת ואפילו דמעה בצבצה לה אי שם בפינת עינו.. "החבר שלך. זה שחיבק
אותך. את יודעת? חזרי אליו, למה את מחכה? אני לא מאמין. אני באתי אלייך כי רציתי
להתוודות בפניך על משהו.. עכשיו כבר לא חשוב. עזבי." הוא פנה ללכת, אבל הדס לא נתנה
לו. היא נעצבה גם. לשניה הוא הצטער שגרם לה לכך, אבל שוב התאושש ונזכר במה שהוא
ראה. "זה לא היה החבר שלי" היא אמרה. לא נכון, הוא חשב לעצמו. לא יכול להיות. אז
למה הוא חיבק אותה. היא הבחינה בפקפוק שלו ואמרה "זה היה אח שלי. הוא בא להודיע לי
ש...ש..." הוא הסתכל עליה, ובזמן שלבו נתמלא אושר שזה לא החבר שלה הוא אמר "מה הוא
הודיע לך?"... היא התחילה לבכות ואמרה "הוא בא להודיע לי שדודה שלי חולה." הוא
הסתכל עליה. הוא לא הבין.. "חולה?" הוא שאל. היא הביטה בו ואמרה בקול רועד "יש לה..
סרטן." הוא היה בהלם. הוא הרגיש כל כך רע! איך הוא פקפק בה??? הוא רק הסתכל עליה
וחיבק אותה חזק בזרועותיו. והיא רק בכתה.

"אני צריכה אותך" התייפחה בזרועותיו. "אני יודע", אמר לה, "אני פה איתך". והם עמדו
שם. והיא בכתה. והוא רק חיבק אותה חזק, וכל מה שהוא רצה לעשות זה לגרום לה להיות
מאושרת. אבל הוא לא יכל.



יום לאחר מכן היא דפקה בדלתו. הוא פתח את הדלת והיא עמדה שם וחייכה אליו את החיוך
הכל כך יפה שלה. הוא חייך אליה גם. הוא לא שם לב שעבר רגע כל כך ארוך עד שהיא סוף
סוף שאלה "אפשר להיכנס?". אה, נכון! חשב.. נדמה היה לו שאבד בעיניה היפהפיות. "כן,
כמובן" אמר, והיא נכנסה והתיישבה. הוא התיישב לידה. אחרי רגע שנראה כנצח היא לבסוף
אמרה "אני מצטערת על אתמול. לא רציתי להעמיד אותך במצב כזה. אני רק הייתי צריכה
מישהו שיעזור לעבור את זה.. אני ממש מצטערת. הוא הסתכל עליה. אילו רק ידעה. לא! לא
"אילו"! הגיע הזמן. הגיע הזמן להתוודות. "אני צריך לספר לך משהו." אמר לה במהירות.
היא ראתה שהוא לחוץ. "מה?" היא שאלה אותו ונעשתה מעט רצינית. האם זה מה שהיא חשבה
שזה?

"אני.. אני מנסה לומר לך כל כך הרבה זמן אבל לא יכולתי. אני חייב לספר לך ואם תדחי
את מה שאומר לך זה יהיה בסדר." היא הביטה בו. הוא ראה שהיא מחכה. הוא ידע שהגיע אחד
הרגעים הכי חשובים בחייו. "אני…" הוא עמד לומר והיא קטעה אותו במילים היפות ביותר
שהוא אי פעם שמע "גם אני אוהבת אותך". הוא לא הבין. זה לא יכול להיות. הוא חולם.
כן. הוא בטח חולם. "מה אמרת?" הוא הביט בה בתדהמה. "אמרתי שגם אני אוהבת אותך… זה
מה שרצית לומר לי.. נ.. נכון?" היא פחדה לרגע, שאולי חשפה את רגשותיה לשווא. אבל
הוא הנהן בראשו לאישור. שניהם חייכו. הם היו כל כך מאושרים. לשניה שכחו מהעולם.
ולאט לאט הם התקרבו אחד לשניה והתנשקו. משך זמן ארוך הם ישבו שם והתנשקו, אבל הם לא
רצו להפרד. זה היה רגע חשוב בחיי שניהם שכן לשניהם זו הייתה הנשיקה הראשונה. היא
הייתה בדיוק כמו ששניהם דמיינו אותה ויותר. זה היה מופלא. זה היה הרגע היפה בחייהם.
הם לא ידעו, מה הולך לקרות. הם לא ידעו אילו מכשולים עומדים בפניהם, וזה גם לא היה
להם אכפת, כי הם רק רצו להיות אחד עם השניה, ולעולם לא להפרד. "אני לעולם לא אעזוב
אותך, אני מבטיח." אמר לה ונשק לה, והיא חייכה. כל כך הרבה זמן לא חשה שמחה כזו
גדולה! כזה אושר! זה היה נפלא.

הם בילו יחד כל רגע מזמנם הפנוי. בין אם זה בדיבורים, בנשיקות או סתם במבטים אוהבים
אחד לעבר השניה. יום אחד, לאחר שחגגו שבועיים לזוגיותם, היא דפקה בדלתו. הוא ידע
שזו היא. הוא חייך ופתח את הדלת אך תוך שניה החיוך נמחק מפניו, לאחר שהוא ראה כי
היא בוכה בכי תמרורים.



המשך יבוא...