תקוות שאינן

פרפר עף לו בשמיים התכולים

רוח חמימה נושבת, הכל צומח, הכל יפה,

במבט אחד על היופי הזה אפשר לחשוב שיש עוד תקווה…

דרכו של הפרפר קלילה, מעודדת,

ואני עוד שומעת את הנחל זורם..

בעל התקווה מתיישב על עלה, מביט לאחור, פונה לקדימה,

היופי, הטוב, שלא ייגמר לעולם,

הניתוק מהעולם האמיתי, על ידי פרפר בלבד…

ואני משוטטת בסמטאות הסמוכות, מוצאת את הפתח, מתגנבת פנימה

חום צף בכל חלקי גופי, רעידות קטנות, רעידות של אושר, שמחה אין סופית.

בעל התקווה בוהק ביופיו, קרן של אור יוצאת ממנו אליי, ובחזרה

רוצה לגעת בו, רוצה לאהוב, רוצה קצת מהזוהר, מהיופי

מושיטה יד, פתאום חולמת.

נוגעת לא נוגעת,

גן העדן מסתובב. גן העדן נכנס לתוך מערבולת.

לפתע מתנתקת מהגבול, מתרחקת, נעלמת,

מרגישה קור עולה מגופי, ממקור בלתי ידוע,

החלום הטוב שהיה, לא יחזור לעולם.



הנוכחות שלי ביופי, הורסת כל שבריר של תקווה.