אהבה לא ממומשת....

זה הסיפור שלי: יש בנינו הפרש של חצי שנה. הוא סיים השנה תיכון ואני ממשיכה לשנה האחרונה שלי.
כשראיתי אותו לראשונה הרגשתי שאת הבן אדם הזה אני חייבת להכיר. לא משנה מה יקרה אותו אני חייבת להכיר.
לא היינו באותה שכבה והוא לא היה מוכר בשכבתו אבל החלטתי שאני אעשה הכול כדי להכיר אותו.
לא הרגשתי ככה בחיים שלי. אף פעם לא קרה לי שראיתי מישהו וכבר לא הפסקתי לחשוב עליו. לא חשבתי שזה אפשרי.
בהתחלה חשבתי שזו סתם הדלקות חזקה ושזה יעבור אך רגשותיי לא חלפו. איך אפשר להרגיש כאלה
רגשות חזקים כלפי אדם שאני לא מכירה ושהחלפתי איתו רק כמה מילים.
אני יודעת שזו לא אהבה אך אני מרגישה שזה יכול להתפתח למשהו מדהים ונפלא ושזו יכולה להיות האהבה
הראשונה והגדולה שלי. אפילו שיצאתי עם בנים אחרים חשבתי עליו. כשיצאתי עם מישהו והוא חיבק אותי
והחזיק לי את היד דמיינתי שזה הוא.
מאז חלפו שמונה חודשים ורגשותיי לא נעלמו אלא להפך הם רק התחזקו והתעצמו. אני רוצה לוותר לפעמים
כי אולי זה חסר סיכוי אבל הלב לא נותן לי. אני לא רוצה להמשיך את חיי ולתהות מה היה יכול לקרות עם הייתי
מתעקשת ויוצרת קשר. אני חייבת להכיר אותו אפילו אם מדובר בקשר של ידידות בלבד. אני לא מפסיקה לחלום
עליו ולחשוב עלינו ביחד. אני מעבירה סיטואציות בראשי על החיים שלנו כזוג.
אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב ואשמח לקבל תגובות ועצות מכל קורא על הסיפור שלי.

בינתיים אני אמשיך לחלום ולקוות...