עולמי מחשיך

 


עוצרת את עצמי, כי אני יודעת שאסור-


לחתוך את עצמי, למרות שליבי שבור!


אפילו עכשיו כשיש סיבה ק-ט-נ-ה לשמוח, עוצמת את עיניי מנסה לשאוב עוד טיפה של כוח. לנשום עמוק, להרגיש מעט תקווה, להתעורר עם חיוך לקראת היום הבא. אין לי כוח לכלום, מפחדת להמשיך, מתמוטטת, נשברת, עולמי מחשיך. וזה כואב, וזה קשה, שאת כאבי אף אחד לא מוצא לנכון לרפא. רק מקשים עליי יותר ויותר, כל יום אחד אחר.


מישהו עם הריבים המטומטמים שלו ומישהו עם הקנאה, אחרים עם המשחקים המעצבנים האלו, ויש גם ת'אלו שסתם משעמם להם ועשים לאחרים רע. ואני נפגעת, כבר משתגעת, מחפשת לי עוד טיפת אור, זיכרון משמח שאוכל לאחוז בו ולעד אותו אזכור. אך גם קרני האור הבודדות שבחיי לאיטן ממני חומקות, קוראת לך סבא שרק תחבק פעם אחרונה ותתן לי מעט תקוות.