"לפחות כשאני חותכת ת'צמי אני השולטת"

אני מצטערת. מצטערת שאני צריכה לשקר, להמציא, להסתיר, להחביא.


מצטערת שאני עושה את זה ולא מספרת,


מצטערת שאני מכחישה את זה ות'אמת לא אומרת. אבל מה יש לצפות?!


שאני אודה באשמה?! אגיד "אני חותכת את עצמי, יש לך עם זה בעיה"?!...


יותר מידי כואב, אני יותר מידי חושבת, אני לא יכולה יותר, הנשמה שלי בוערת.


כשידי מלאה דם, אני לא שולטת על זה,


אבל אני יכולה לבחור איך וכמה עמוק זה יהיה.


אז לפחות על משהו אחד יש לי שליטה בחיי,


שלא כמו על כל דבר אחר מול עיניי.


מסתכלת על שיריי, אפילו הם כבר נראים עלובים,


אז אני אסיים פה ואנסה לא לשקוע ברחמים עצמיים.