ממאן לבוא..

לך,





את יודעת,מעולם לא חשבתי שאני אכתוב לך מכתב,בטח שלא אפרסם אותו.

תמיד אמרתי שאם זה יקרה כנראה שהמצב באמת גרוע,כי אם דיבורים כבר לא עוזרים והלב לא
מוכן לשמוע,כנראה,צריך לשנות טקטיקה.



נכון,מבחוץ,המצב דווקא נראה בשמיים. הכל הולך על הצד הטוב ביותר,הדברים הטובים
שחיכית להם כל-כך הרבה זמן מגיעים.ובצרורות...אנשים שלא ראית תקופה ארוכה מחדשים את
הקשר,אנשים שחששת מהמפגש המחודש בינכם,מפתיעים בנכונות וברצון להתחיל
מחדש,לסלוח,לשכוח מהעבר. מטרות מעורפלות ששאפת להגיע אליהם,וכל פעם התאכזבת
מחדש,מתחילות להתבהר ולהראות לנגד עינייך בצלילות מרגיעה. אהבה נכזבת שלא הצלחת
להרפות ממנה משחררת אותך,אמנם באיטיות אבל בתור התחלה זה "משו". יחסים מסובכים עם
ידידים וחברות,כאלו שדורשים יחס מיוחד,שהעסיקו את מוחך במחשבה מטרידה מתמדת,נראים
לפתע קלים ופשוטים.

אז למה,בעצם,את כל הזמן בוכה? אפילו עכשיו,נכון? כשאת קוראת את השורות האלו ומבינה
בעצם שאין סיבה לעצב,לכאב ולדמעות,שוב מתחיל הלחץ הזה בעיניים.למה בפנים הכל עדיין
שבור לרסיסים ולא מצליח להתאחות?

למה אין בך מספיק מקום להכיל את הטוב הזה,את התקווה והחיוכים? למה רק בחלומות שלך
יש מספיק מקום להכל ובלב אין? ולמה הלב נשבר,אינו יכול לסבול,אינו רגיל לשינוי,לא
יודע מה לעשות עם האושר הפתאומי שנפל עליו,חושש להתרגל ולהפגע בשנית כשיעזוב.אז
מראש הוא נשאר עצוב,מעכשיו הוא דומע וקודר.מכין את עצמו לבאות?



אמרו לך פעם שמי שלא חולם-לא חי...מאז אז מתאמצת להמציא לך חלומות. משתדלת להאמין
שאם תעצמי את העניים חזק-חזק,תחלמי. ולפעמים זה עובד. העניים האדומות והשורפות כבר
משוועות להיעצם,ואכן,באותו רגע את רואה אל

מול ענייך העצומות את השמש שוב זורחת,שוב עולה מן הים השקט,רואה את הנער שאהבת מלטף
את שיערך בעדינות,את אבא שנעלם יום אחד בלי לומר מילה,מרים אותך בזרועותיו ומזכיר
שהוא עדיין שומר עלייך,מלמעלה.ולמרות שזה נראה מציאותי כל-כך ואמיתי.. וקרוב,וכאילו
אם תושיטי את ידך תוכלי לגעת,את יודעת וזוכרת שזה חלום.

ושוב דמעה עגולה ושקופה מבצבצת בזוית ענייך,ואת עושה את כל המאמצים כדי להחזיר אותה
למקומה,למנוע ממנה לזלוג על הלחי החמה,לגרור אחריה עשרות אחרות. ושוב את כמעט
מצליחה...אבל לא. את בוכה.שוב.

וכשהדמעות נגמרות לך,את רצה לשטוף את פנייך,שלא יראו,שלא ישאלו מה קרה.וכשחברה באה
ושופכת את ליבה,את מקשיבה ועוזרת ומנחמת ומרגיעה ולא אומרת מילה,למרות שבתוכך את
רוצה לצעוק,להוציא הכל.לשאול למה הלב לא מקבל את האושר,להבין איך מחייכים שוב
מבפנים,לא חיוך מאולץ-חיוך שמגיע עמוק מהבטן,כזה שהיה יוצא לעיתים רחוקות כשהיית
עצובה,אבל הוא לפחות היה אמיתי,לבקש שהלילה החלום יהיה חלום טוב...





את יודעת,מעולם לא חשבתי שאני אכתוב לך מכתב,אבל רק בשביל לראות את החיוך שב
לעינייך אני מוכנה לעשות הכל.

























אושר.