דיי!

דיי כמה כבר אפשר!!


אותה אהובה מראשי לא יוצאת...


ליבי נשבר ואינו מתאחה ...


למרות כל הזמן שעבר...


חוזרים שוב ושוב כל הזכרונות החלומות ..


בתחילת החורף שהגשם ירד...


הכל חזר אליי אחרי תקופה כה ארוכה....


הקור הזכיר ...את החום ששרר בינינו..


את החיבוקים...את הזמנים..


שבהם ישבנו במקום מסתור


רק אני והיא כמו שאין אף אחד בעולם מלבדנו..


והתחבקנו כדי להתחמם...


אני זוכר את מבטה ...


מבט של מלאך..


שני עניה הכחולות....


אשר חדרו לתוך ליבי והמיסו אותו 


אשר גרמו לי להבין שאין אחת אחרת


שהיא היחידה ...


היחידה שנשמתי ונשמתה


 התחברו כנשמה אחת


איפה היא עכשיו??


לאן הכל נעלם כלא היה מעולם...?


הגשם הזכיר את דמעותיי...


שנפלו בזו אחר זו מעיניי...


והותירו אותי רטוב בגשם של דמעות...


ללא אהבת חיי....