מישמוש

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם,

היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.

בחנות הספרים מצאה איזה ספר מותח,

ובמעדניה קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.

חיפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה,

מצאה פינה, התישבה והכרטיס בכיסה.



היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה,

כשבזוית עינה הבחינה, בגבר שהתיישב לידה,

היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל,

אבל בחוצפתו העיז המנוול,

לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת,

וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.



היא החליטה להתעלם מהחוצפה והגסות.

לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות.

וכך היא נישנשה, בעודה מביטה בשעון שעל הקיר,

וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר.



על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה,

חושבת לעצמה, עוד מעט יבקש גם כוס קפה.

כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.

והוא ביד רועדת וחיוך מבוייש על פניו,

לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים,

חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.



בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה,

חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה.



כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,

אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.

בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,

הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.



היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה,

והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה.

בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידייה,

הייתה שם שקית עוגיות, מונחת מול עינייה.



המומה ומופתעת היא הבינה, איך לא,

העוגיות האחרות היו כמובן שלו,

הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די,

ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.

בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה,

היא הגנב, ואת העוגיות שלו אכלה.





כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר (מאוחר מדי) שמה שהאמנו בו, מה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך.

לא הכל בחיים זה שחור או לבן, יש גוונים של אפור. כדאי תמיד לשמור על לב פתוח ולשאול את עצמנו, אם אנחנו לא אוכלים את העוגיות של מישהו אחר.