היא ביקשה שלא אחתוך ת'צמי, אמרה שתאשפז אותי, אבל אולי זהו הפיתרון היחיד...

אני כבר לא יודעת מה לעשות, נמאס לי לחיות, אין עוד למה לצפות, באות רק אכזבות. רוצה להתאבד, אין כבר כוח לפחד, אין טעם לברוח, מהמחשבות לא ניתן לברוח. איבדתי כל מה שהיה בעולמי, לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. כל יום מגיעה מחדש למסקנה- העולם שחור, וזוהי עובדה. אולי זה הגורל שלי- לחיות בחשכה, אך את הדבר היחיד שבאמת אהבתי, איבדתי בשנייה. החברה הכי טובה שלי- הלכה, אל תשאלו אותי אם היא מתגעגעת, אם אני לה חשובה. כי הדמעות ירדו מעצמן, כמו בכל לילה בזמן האחרון, המחשבות הורגות אותי- לא נותנות לי לישון. אולי עדיף לסיים את החיים, גם אם אני מרגישה אשמה על המחשבה, אני יודעת שהחיים הם מתנה, אבל לעולם הזה פשוט איני מתאימה. אין לי מה לחפש פה, אני בודדה, אין אוויר לנשימה, למה אני מחכה?! עכשיו שגם אותה איבדתי, אני יכולה להמשיך לחתוך את עצמי, כי רק בשבילה הפסקתי, כי היא אמרה שהיא תאשפז אותי. אולי זה היה בצחוק, אולי היא לא באמת התכוונה, אבל היא ביקשה שאפסיק, אז לא לקחתי סכין כבר שנה. אבל זה הדבר היחיד שעוזר, זה מה שאת פעימות הלב לשנייה עוצר, זה מה שנותן את הריגוש, את הדם, הכאב, בתוכי לחוש. זה מה שעוצר את הכאב בנשמה, ככה אני לא מתמקדת ברחמים עצמיים כל שנייה!!!