משו יפהה שווה כניסהה

לפני שנים רבות, היה אי ובו שכנו כל הרגשות: שמחה, עצבות,

ידע וכל השאר - ביניהם, גם אהבה.

באחד הימים, הודיעו לכל הרגשות, שהאי עומד לשקוע. כל רגשות החלו בהכנות

נמרצות לקראת העזיבה: הם תיקנו סירותיהם, ארזו חפציהם ולאחר שהכל היה מוכן,

הם החלו לנטוש את האי אחד אחרי השני. כולם, מלבד אהבה,

שסירבה לעזוב את האי

והחליטה להישאר עד הרגע האחרון.

כשהאי כמעט שקע, החלה אהבה לקרוא לעזרה.

היא ראתה את עושר, ששט בסביבה על ספינת הפאר המוזהבת שלו,

וקראה לו: "עושר, האם אתה יכול לקחתני עמך?"

"לא, אינני יכול. ספינתי מלאה בזהב, כסף ויהלומים, אין מקום פנוי עבורך", השיב עושר.

אהבה החליטה לבקש עזרה מגאווה, שגם היא שטה לה להנאתה אל מול חופי האי,

בסירה יפהפייה: "גאווה, בבקשה עזרי לי!", התחננה אהבה, אך גאווה השיבה:

"אני לא יכולה לעזור לך. את רטובה כולך, ואת עלולה לגרום נזק לסירתי".

עצבות הייתה אף היא בסביבה ואהבה קראה לה: "עצבות, תני לי לבוא עמך!"

אך עצבות השיבה: "אהבה, אני מצטערת, אך אני כל-כך עצובה ואני רוצה להיות לבדי".

גם שמחה חלפה על פני אהבה, אולם היא הייתה כל-כך מאושרת ושמחה,

שהיא אפילו לא שמה לב לקריאתה הנואשת של אהבה...

לפתע נשמע קול: "בואי אהבה, אני אקח אותך". היה זה מישהו קשיש.

אהבה הרגישה כה מבורכת ונרגשת, שהיא אפילו שכחה לשאול את שמו.

כאשר הם הגיעו לאדמה יבשה, הקשיש פנה לדרכו.

אהבה, שהבינה כמה אהבה שוכנת בקשיש, שאלה את ידע, קשיש אף הוא, מי היה זה שעזר לה.

"היה זה זמן", השיב ידע.

"זמן?" שאלה אהבה.

"אבל מדוע שדווקא זמן יעזור לי?

ידע חייך בתבונה ואמר:

"מכיוון שרק הזמן מסוגל להעריך את גדולתה של האהבה"