קצת ארוךך..מי שרוצה שיכנס

הנה זה בא, הגיע הסוף

כולי מפוחדת, רוצה שזה יחלוף...

הימים חולפים להם כמו השעות,

מתפללת לרגע בו אותך אוכל לראות.

כמו נצח כל דקה שעוברת

כל שניה שעוברת על עצמה שוב חוזרת...

וזה לא עובר

וזה רק חוזר

וזה לא עוזב

אלא רק מאכזב...

ושוב בכאב מתרוצץ לי בלב

ושוב הדמעות זולגות מכאב

הגוף רק רועד והנשמה זועקת

הלב שותק, אך הנשמה רק צועקת...

כמה אכזבות, כמה הבטחות,

כמה סיפורים וכמה אגדות...

הלילות הפכו לסיוט, ואני מביטה בחלון

מנסה לישון אך מפחדת שוב לחלום,

לראות את פנייך היפות

למות רק מהחיוך שכובש לבבות.

אולי שיקרת,

אולי הכאבת,

אולי רק דיברת,

ואולי באמת אהבת...

אך אני לא כועסת ולא אנטור טינה בגלל אהבה

רק דבר אחד אני מפחשת, את הצדק והשלווה.

מה שלי עשית קשה לי לעקל

אך את הטוב ביותר רוצה לך לאחל...

האם מישהי תוכל לאהוב אותך יותר?

האם קיים רגש כל כך חזק במקום אחר?

כמה שהיה בי לתת לך

כמה שהייתי תמיד פה בשבילך...

ואילו רק היית בא ואומר

מה עובר עלייך ולא מסתתר...

ואילו היית מקשיב

ולא היית מכאיב

היית שומע

והייתי מפסיקה לכאוב

היית יודע מה זה להרגיש, מה זה לאהוב...

אך עם כל הכאב, הגיע הרגע בו נאמר להתראות

אחכה לך תמיד אם תרצה להתוודות...

אוהב אותך תמיד חשוב לי שתדע

אהיה שלך תמיד, בטוב וברע...