למה הרגש הזה עדיין קיים?

למה אני תמיד רוצה מה שאני לא יכולה להשיג?


למה אני אף עם לא רוצה את מי שרוצה אותי?


למה אני לא הולכת אל הניתן להשגה אלא הבילתי ניתן להשגה?


למה? למה זה תמיד ככה?


כמה שרציתי לראות אותך, ולא ראיתי.


כמה שחיכיתי לתשובה ממך, ולא קיבלתי.


כמה שחלמתי עליך, כמה שכתבתי, כמה שאהבתי ולא ידעת!


כמה שהדמעות כמעט פורצות החוצה


אבל הבעיה הגדולה שהם בעצם לא!


כמה שחיפשתי אותך, כנראה לא חיפשתי מספיק.


כמה שאמרתי שאני ארים את הטלפון ואתקשר,


ואפילו לא התחלתי לחייג.


כמה שמילמלתי לעצמי את שימך, וכמה שאני אוהבת אותך,


כמה שמעולם לא שמעת את זה, מעולם לא ידעת.


כמה שזה אבסורד שאתה הוא זה שמביא לניצוץ בעיניי,


כמה זה נורא שהוא כבה עכשיו כשאתה לא כאן.


כמה שאני מנסה להתגבר ולהתאהב במישהו אחר,


אבל לא נמשכת לאף אחד אחר.


וכמה שמישהו רוצה אותי- אני לא רוצה אותו.


ואם יש מישהו שאני כן רוצה- הוא לא רוצה.


למה העולם ככה תגיד לי?


למה, למה, למה???


למה הלב הזה שלי לא נהייה גמיש יותר?


למה הוא לא מוכן לקבל משהו פחות מושלם?


למה הלב הזה שלי לא מוכן להפרד ממך?


למה לעזאזל הרגש הזה קיים?