אני ואתה לנצח

פעם חשבתי, שנשאר אני ואתה לנצח.


חשבתי שאם מתחברים למישהו כל כך עד שמשלימים אותו, אסור לו לעזוב אותך. חשבתי שכשמבטיחים למישהו שלעולם לא תפרדו אז מקיימים, חשבתי שלעולם לא תרפה מיידי, לא תשאיר אותי לבד. לעולם נהיה אני ואתה. אתה היית האור שלי, השמחה שלי, הדבר היחיד שהאיר את החושך בחיים שלי. כשרבנו, כעסתי, אך אם הייתי יודעת, בחיים לא הייתי כועסת. ואם הייתי יודעת, בחיים לא הייתי הולכת. אני לא חושבת שאפשר להאשים מישהו במה שקרה, אך אני תמיד אאשים את עצמי. אין רגע אחד שאני לא זוכרת איתך... אני זוכרת מה לבשת בפעם הראשונה שראיתי אותך, זוכרת את הסיפורים שסיפרת לי. שומרת כל מה שאי פעם נתת לי. זוכרת את ריח הבושם שלך. את החיוך היפה שלך, את הצחוק שלך.. אני זוכרת הכל.


אבל הכי זוכרת, שלא הייתה לי אפילו הזדמנות להפרד. אני זוכרת שבכינו ביחד ושכבנו במיטה יד ביד עם דמעות בעיניים ובלי לומד מילה הבנו אחת את השני תמיד. גם כשלא היינו ביחד. אני מנסה לא לבכות עכשיו אבל אני לא יכולה, בכל יום שעובר, כואב לי יותר. וכל יום שאני רואה מישהו ברחוב שדומה לך אני חייבת לרוץ ולבדוק אם זה אתה. אם חזרת אליי..... אך אני מתאכזבת כל פעם מחדש. חולמת עליך... תמיד. אין יום שעובר שאני לא חושבת עליך. אתה לא יוצא לי מהראש. אני אוהבת אותך ותמיד אוהב לא משנה איפה אתה עכשיו ואיפה תהייה בחיים לא אשכח אותך, תמיד תישאר לי בלב. אני מודה לאלוהים על היום שבו הכרתי אותך, כי אתה השלמת אותי. ועכשיו כשאתה כבר לא כאן, חלק ממני חסר. והוא בחיים לא יחזור.


למרות שלא תוכל לקבל את המכתב הזה אני רוצה שתדע שאני מצטערת.


מצטערת שלא נפרדתי ממך. מצטערת שאני בוכה. מצטערת שהשארת אותי לבד.


פעם חשבתי שנשאר אני ואתה לנצח.