החייל שאבד (תגיבו בבקשה)

הערפל כיסה את עיני ,


ולא יכולתי לעצור יותר את דימעותי.


הכאב שלי היה כל כך גדול,


ולא ידעתי איך לישאול, את השאלה,


אפילו שידעתי את התשובה.


הם באו דפקו בדלת, ושם הם עמדו


במדים ופניהם עצובות.


רציתי לישאול האם זה נכון?, האם אינני טועה?


אולי זאת רק בדיחה?.


אבל אני ידעתי שאני סתם


משלה את עצמי,


אני יודעת שאני לא אראה אותך יותר אהובי.


הרגשתי כל כך ריקה מבפנים,


למה החיים כל כך התאכזרו אליי אלוהים?.


עכשיו אני רק מחכה לרגע


שאני אצטרף אליך, כי אני יודעת


שאני לא יכולה ליחיות בלעדיך.


אני חושבת לעצמי מחשבות מוזרות,


שכל מי שישמע אותם יחשוב שהם


די מפחידות. כי עכשיו אני יושבת בחדרי


עם אקדחי ומפנה אותו לרקתי.


ידי רועדת מזיעה, ואני כל כך מוכנה ללחוץ


על ההדק, ולעשות עם אהבתי אליך צדק.


כי אני רוצה להצטרף


אליך, שם בשמיים ואני איני רוצה


לחשוב פעמיים!