זה יותר משל מאשר פתגם תקרא ותחכימו...!

אדם הגיע לבית עולמו, והראו לו את סרט חיו, והנה הוא רואה שטח עפר גדול ורחב, ולכל אורך הדרך הוא רואה סימן של פסיעות רגליים, והוא שואל את אלוקים של מי פסיעות אלו, אומרים לו אלה פסיעות רגלייך במסלול החיים שלך. ואז הוא מתבונן ורואה שישנם עוד זוג פסיעות המלוות את שלו, ושוב הוא שואל למי שייכות הפסיעות המלוות ועונים לו אלו פסיעות של בורא עולם, כביכול אשר ליווה אותך בצמוד אליו בכל משעולי דרכך, והנה ממשיך הוא להתבונן במסע חיו והוא מגיע לתקופה הקשה ביותר בשנות חיו בזמן שעברו עליו משברים וקשיים עצומים, וכאן הוא רואה לתדהמתו שהפסיעות המלוות נעלמו, ואז הוא שאל בכאב וכמעט בזעקה... מדוע בורא עולם? מדוע דווקא בתקופה הסוערת ביותר בחיי נעלמו עקבותייך והשארת אותי להתמודד לבדי?

ואז עונה לו בורא עולם ואומר לו.... בני ההפף הוא הנכון דווקא בתקופה זו של חייך הייתי צמוד אלייך מאוד, כל כך צמוד עד שנשאתי אותך על כפיים, ופסיעות בודדות אלו שאתה רואה אלו פסיעות שלי לבד.