לגמרי לבד

נמאס לי מהחיים האלה נמאס לי מהכל.

הנה השלמנו חחח...אפילו זה לא, רק אחרי ששכבנו הסכמת סוף סוף להשלים איתי ולהיות
"ידיד" שלי.

אני כותבת את השורות האלה ולא יודעת אם לצחוק או לבכות כי כמה שזה אמור לשמח אותי
זה עוד יותר מעציב אותי.

אני מנסה לשאול את עצמי מה אני כ"כ מוצאת בך שכבר 4 חודשים אחרי הפרידה אני אוהבת
אותך?

כאילו היינו שנתיים ביחד אבל זהו נגמר, היחס שלך היה מגעיל מאז שנפרדו ההשפלות
המריבות הכל פשוט הכל ואני כמו מטומטמת עוד אוהבת אותך?

בא לי למות באמת לסיים את החיים האלה כי אין להם טעם.

הבאנדם שאני אוהבת מת ונמצא במקומו מישהו אחר שרק פוגע ופוגע.

אני לא מצליחה להתקדם בחיים ותקועה בך, מנסה להסתיר מכולם את ההרגשות שלי, מראה
לכולם שאני מאושרת והתגברתי עליך אבל הכל שקר אחד גדול.

אני מזוייפת כי הכל העמדת פנים אחת גדולה, אפילו לך אני מראה שטוב לי בחיים אבל די
זהו אני פשוט לא יכולה, לא יכולה!

כבר נגמרו לי הדמעות מרוב שבכיתי, נהייתי אדישה בלי רגשות, קרת לב, סגורה לא מוכנה
להפתח בפנים אנשים שמתחילים איתי כי, כי...פשוט מפחדת להיפגע, תקועה באהבה ישנה
ודפוקה.

אני לא יודעת מה יקרה מפה והלאה אני בטח יקום בבוקר ויחייך חיוך מזוייף ויראה כמה
ה"חיים טובים", ידבר איתך וישחק אותה שאני משחקת אותה קשה להשגה ואתה תזרוק כל מיני
משפטים מעצבנים והכל יחזור חלילה.

אף אחד לא מבין אותי, אפילו לא אמא שלי פשוט אף אחד אני לבד שבורה מבפנים ואין לי
עם מי לדבר- עלייך.