המת המתהלך באשליות

אני לא מנסה להבהיר כאן שום נקודה, כאשר כבר היא מוצתה מזמן.

אני לא אנסה להסביר שוב ושוב דברים שכבר הבנת, הפנמת, ובכל זאת- שכחת.

אתה רק דוחה את הקץ, שהחץ שתקעת לעצמך בלב אינו מתנה מקופידון אליך וא ל י י,

אלא סימן לכך שאתה מתחיל לדמם.

אתה אופטימי, ואזכור זאת תמיד.

אני אוהבת בך את התכונה הזו.

לא א ו ת ך.

אני שונאת אותך.

אני שונאת את איך שם פעם הראשונה שראיתי אותך, ניסית להתחיל איתי, אולי אפילו אתה לא הבנת מה עשית;
אני שונאת את איך שאתה מתנהג אליי כשאתה רואה אותי עם חברות, כאילו אני רכוש רק שלך;
אני מתעבת את איך שמאז שנהפכת לכזו מפלצת, אתה נצמד אליי כמו עלוקה וגונב לי את החיים.
אתה רכושני, וזה למה אני שונאת אותך.
ובכל זאת, היינו צמד ידידים בלתי-נשכח,
אתה תזכור את זה ואני אזכור את זה.
נזכור ולא נשכח, עד כמה שקשה.
כי זכור ולא לברוח, זו תכונה שאני אוהבת.
 
 
רק בבקשה, בפעם הבאה, תודיע לי מוקדם יותר לפני שאתה מתקיף אותי בנשיקות על הצוואר