קבלה לעתיד

אני מניחה שכתיבה היא חלק מהחיים שלי, ולא סתם חלק אלא החלק הכי חשוב.

מגיל צעיר אמרו לי תמיד שבקטע של כתיבה זה או שיש לך את זה או שאין לך את זה, ולי אני חושבת יש את זה...

כשגיליתי שמה שאני כותבת משפיע על אנשים הכתיבה הפכה להיות כלי הביטוי שלי, דרך לחשוף את מה שאני מרגישה.

איפשהו תמיד היה לי מן מחסום, קיר הגנה, וכשאני כותבת המילים שהופכות למשפטים עושות סדק קטן בקיר, זה מאפשר להישאר חזקה כלפי חוץ כשלמען האמת עמוק בפנים ועל הנייר אני רק עוד בחורה רגישה שמחפשת את הנסיך שבו היא תתאהב. יש שיאמרו שאני יותר מדי רומנטית וזוהי הבעיה שלי, האמונה שאי שם קיים הגבר של חיי לא נותנת לי מנוח.

פתאום אתה נכנסת לחיי בלי שום הודעה מוקדמת והכנסת אליהם כל כך הרבה צבע והרבה משמעות, אתה פשוט יצרת בתוכי סוג של עולם חדש, עולם שממש רציתי שתיקח בו חלק.

הדבר שקשה לי להתרגל אליו עדיין הוא שאחרי כל כך הרבה זמן של ריחוק מבנים מצאתי בחור שאני רוצה, ולא רק שאני רוצה אלא גם שאני אוהבת.

מי שאמר שבחיים לא מקבלים תמיד את מה שרוצים צדק, למרות כל הזמן שחלף, כל מכתבי האהבה והמילים עדיין לא זכיתי לקבל אותך, מה שמוביל אותי ללילות שלמים של קבלות החלטות להמשך.

אז עכשיו אחרי הרבה זמן של להחליט אם כן או לא או אולי הבנתי שהגיע הזמן לוותר, אחרי הכל מה הטעם להיאבק על משהו שלעולם לא יהיה שלך?