רגשות על הכתב

 סופשבוע, כביש אשדוד ת"א, 30 דק', "אני בדרך...", מחכה לך.
השבוע עבר לי כ"כ לאט, בקושי דיברנו בסלולר. אני מבין את בקורס מזורז ולי הזמן לא זז.
אמרת שאת רוצה זמן, זמן לחשוב. לפני שזה יהיה גדול מאיתנו, אני חושב שמאוחר מידי.
לפני שבוע פלטת לי רגשות ומיד בלעת אותם חזרה, ואני שואל את עצמי, למה את מעדיפה 
את כאב הפרידה מאשר הכאב הגעגוע. הכי נורא שכרגע זה משולב.
הרגשתי כאילו בלעתי כדור, כדור של עצב, כדור מריר של פיספוס, הפיספוס כ"כ גדול שהוא נתקע בגרון, חונק.  
משעה לשעה הכדור בגרון הופך לגוש בחזה, כזה שלא רוצה להעלם, מכביד עליי.
לא חשבתי שקשר של חודש יוליד כ"כ הרבה מחשבות, 
שפגישות אחת או שתיים לשבוע ימלאו אותי ברגשות ושחיבור כמו שהיה לנו אני אמצא אצל אחרות.
אני נזכר כשהיינו בים, בדייט המושלם, לפחות ככה קראתי לו במחשבותיי דיברנו על אהבה באסוציאצות והסכמנו
ושאסור לזרוק את המשפט "אני אוהב/ת אותך" וצריך שתיהיה לו משמעות. 
אני מתגעגע אליך. 
תמיד ארצה עוד חיבוק, אדמיין עוד נשיקה, 
או את החייוך הזה שהיה לך בנדנדות שבחוף. כמו ילדים, שאני איתך אני לא שם על אף אחד.
את חשבת שתפיסת עולם שזה עניין של גיל אבל בסופו של דבר הזמן יוכיח שאת הבוגרת מבינינו,
יותר קשה להיפרד מפנטזיה מאשר מהמציאות, את היית הפנטזיה שלי.
אבל המציאות לא איחרה לבוא וההיגיון שכ"כ רציתי להתעלם ממנו נגח בי והשאיר אותי המום
כמו לא ידעתי שזה בלתי נמנע. אמרתי לך שאני לא אוותר ואני אלחם עלייך, 
כבר לא הייתה לי שליטה על המצב, כמו שלא הייתה לנו שליטה על החיים שלקחו אותנו למקומות שונים. 
 
הדבר הכי קשה שעשיתי היה לשחרר אותך מבין זרועותיי, לנשק אותך על מצחייך ולהיפרד מהמגע שלך,
הזכרתי לך שעדיין לא שרת לי כמו שהבטחת ונכנסתי לאוטו, "אני עוד אשיר לך" אמרת והלכת.. והשארת אותי חנוק..
בעודך מרחקת את מרימה את השיער, תנועת עצב אופיינית שהספקתי להכיר כשיש לך דמעות בעיינים.
אנחנו לא בוחרים את המצב שבו אנחנו חיים, רק את הדרך בה אנו מתמודדים..