לאהבה הראשונה שלי!!!

אני יושבת לבד חסרת אונים, מנסה לתאר את מה שעובר עלי - ללא הצלחה!

אני לא ממש יודעת למה אני כותבת לך עכשיו אבל ככל הניראה ישנה הקלה מסויימת בעובדה
שאני יכולה לכתוב לך, להרגיש קצת יותר קרובה.

היד כותבת את המכתב והראש מסרב להאמין כי לא חשבתי שאיי פעם אצטרך. צריך הרבה מאוד
כוח וחוסן נפשי כדי לכתוב לך מכתב כזה, {אחרי הכל מישהו מאיתנו מוכרח לסגור איזשהו
מעגל}

אני מסתכלת על השנים שחלפו לי ופשוט לא מאמינה, אני חושבת על מה שקרה בנינו ופתאום
הדברים ברורים לי כל כך, אתה לא יודע מה זאת אהבה עם כל החוכמה, השחצנות והנסיון
שיש לך, אין לך מושג על מה אני מדברת כשאני מדברת על אהבה.

אתה כל כך מרוכז בעצמך עד שלא השארת מקום אפילו צר, בשבילי!

אני מדפדפת בין הדפים, עוברת על השורות ונעצרת בכל פעם שאני ניתקלת במשפט יפה שאמרת
לי ומחייכת.

אני יודעת שרק ביומן האישי שלי ובליבי פנימה כל מה שהיה בנינו לא ימחק לעולם.

בפעם הראשונה שראיתי אותך לא חשבתי שאותך אני יאהב, אבל עם הזמן דברים השתנו ולאט,
לאט רגשותיי התחזקו.

זאת הייתה התאהבות ענקית אני חושבת שהאהבה שלי התחילה הרבה לפני המבט הראשון, היא
נולדה בתהליך ההיווצרות שלנו, בבטן של האימאות שלנו!

אני שומעת עכשיו שיר ברדיו והמילים הולכות בערך ככה: "אמרתי שאני אוהבת אותך אבל
שיקרתי... כי זה משהו חזק יותר ממה שאני מרגישה בפנים... כי אהבה לעולם לא יכולה
להיות רגש חזק כל כך".

ואני מזדהה לגמרי עם המילים.

כשאניחושבת עליך ליבי מפסיק לפעום לרגע, ולאחר מכן פועם בקצב מטורף, אני נזכרת
בנשיקות, בחיבוקים, בנגיעות הגנובות, במבטים וברגעים הקטנים שחלקנו יחד ואני בוכה.

רציתי שתבוא לכאן לידי ושנוכל לדבר, להיות יחד, לגעת מול כולם, מול כל העולם.

לא היה איכפת לי הייתי מוכנה לעמוד על גג העולם ולצרוח, לספר לכולם כמה שאני אוהבת
וכמה שהגוף שלי קטן מלהכיל את כל האהבה הזו.

הלוואי שיכולתי לומר לך את זה לפני... כשעוד היית לצדי, הלוואי שיכולתי לומר לך אז
כמה היית חשוב בשבילי. אני לא יכולה לשכוח אותך, שום דבר לא נימחק.

אני יושבת עכשיו במקום של "שנינו" וניזכרת בכל ההרגעים ההם וכשזה ניגמר לא יכולתי
לנתק אותך ממחשבותיי כל דבר שראיתי הזכיר לי אותך, כששמעתי שיר ברדיו, שיר שאהבת -
הייתי מתחילה לבכות ממש כמו ילדה קטנה שלקחו ממנה את הדובי שהכי אהבה, הרגשתי ילדה
תמימה עם כאב גדול בלב, חיברתי איתך חוטים כמו שרק אהבה יכולה לקשור.

אז עזבת ולא שאלת אותי איך אני מרגישה, אם השלמתי עם זה ואני לא!

כי מעולם לא טרחת לומר לי למה?!

ריחפתי, התקשתי לעכל את כל מה שקורה לי אם היית נותן צ'אנס אין לי ספק שהיינו
מצליחים. כייף וטוב לך אבל אתה בוחר לקבל זאת בדרכים קשות ומסובכות.

התייאשתי, וויתרתי עליך, הייתי טיפשה הקשבתי לך, האמנתי לך כשאמרת שאתה אוהב אותי
והמשכתי להאמין בעיניים עצומות כי נורא רציתי שזה יהיה כך, שבאמת תאהב אותי, עמוק
בלב וזה מה שמצחיק אותי, ידעתי שאתה לא מתכוון לזה, לא כמו שאני התכוונתי... לא כמו
שאני אהבתי... אבל למה להטריד את הראש עם כל מיני מחשבות חסרי בסיס? כבר אז הבנתי
שמה שהיה בנינו שוב לא יחזור להיות.

בתוך תוכי כעסתי כי פשוט לא הבנתי איך זה קרה הרי לא עשיתי לך כלום. אבל לא שכחתי
איך נישבעתי להיות חזקה וכמה שהייתי עצובה לשמוע אותך אומר את המילים הכואבות האלו,
המצאת לעצמך תאוריה מסויימת, טענת שהחיים הם במה אבל אתה יודע זה לא כל כך נכון,
החיים הם לא במה ואי אפשר לשחק בהם, כשאתה עומד מול מציאות קשה וכואבת אתה חייב
להתמודד איתה ולא להעמיד פנים שהכל בסדר.

אתה חייב להבין שבחיים יש עליות ומורדות ואחרי כל עליה מגיעה ירידה והיא בלתי
נימנעת.

והקשה לי מכל זה שהפצע כמעט ניסגר ונישאר רק סדק קטן או פתח שעומד להיסתם ולהישכח,
פתאום אתה חוזר, סתם כך, רוצה לשכוח, לסלוח להיות ביחד וגופי רועד מפחד.

אני יודעת כמעט בוודאות שלא אוכל לשכוח כי אתה לעולם לא תתן לפצע שלי מנוח.

הייתי ספקנית לרגעים חששתי שכל הסיפור הזה קצת פאסה אולי "אולי לא כדאי לחמם מחדש
מרק שהיה כל כך טוב" היו עיתים שהתגעגעתי לימים ההם כשהיית מספר לי הכל, למדתי
לקרוא בך כבספר פתוח, יכולתי להסתכל בעינייך ולדעת הכל.

אני נורא רוצה לעזור, להיות שם בשבילך אבל אני יודעת שזה לא יקרה, לא עכשיו.

אבל אז אני ניזכרת בך ואני פתאום רוצה לגרום לך את אותו סבל וכאב שניגרם לי. אתה
פשוט גבר רגיל ואנושי שהצליח לבלבל ולהרוס לי את כל החושים הטיבעיים הקיימים בי.

הרס נפשי והרבה כאב לב, סכין חדה שהשאירה נשמה מדממת, רעב, צורך אינסופי כואב, דחף
מסויים לתת לחיים שלי לגווע מבלי שאדע למה. לא תארתי לעצמי שאני אשלם על אהבה בדרך
ששילמתי על אהבתי לך. אי אפשר לעבור משהו כל כך דראמטי כפי שעברתי בחיי האישיים
ואיתך מבלי שזה ישפיע עלי. למדתי בדרך הקשה והגישה שלי לחיים שונה, דברים שיכלו
להפיל אותי בעבר לא מפילים אותי היום, יש לי פרופורציות אחרות ויש לי גם פצע, פצע
קטן שמדמם באופן טיבעי במקומות שבהם אני מתרגשת, לא אכפת לי שכל העולם ידע אין לי
מה להסתיר, הרי אף אחד לא יכול להבין מה אני מרגישה ובאיזו עוצמה, אף אחד לא יוכל
לראות את הדמעות שעומדות בעיני מרוב הכאב, אפילו לא אתה !!!

אתה יודע יכול להיות כשפעם תתבגר באמת, זה יקרה לך... תתאהב במישהי אז אולי תבין
כמה אתה טועה עכשיו, תבין שאהבה היא דבר ניפלא אז אולי תבין מה עבר בראש שלי ותבין
שלא הערכת את אשר נפל בחלקך ואולי בגלל זה הגענו למצב הזה.

*** אני באמת מאמינה באהבה ולמרות שהקשיים נערמים וניראה שלא יבואו לסופם אני בטוחה
שעוד תהיה מאושר.

אני רוצה שתדע בוודאות שלעולם לא אשכח אותךכי בעיני תמיד תישאר יחיד ומיוחד, האהבה
הראשונה שלי וכמה זה נכון שאומרים שלעולם לא שוכחים אותה.

יש לי הרבה זכרונות נעימים ממך {בניגוד למה שאתה חושב} וזה כולל את השירים שתמיד
יזכירו לי אותך ובעיקר את "השיר שלנו", החיוך שלך, הצחוק המוזר שלך והתקופה הארוכה
שעברתי איתך.

למרות שהנסיבות מכריעות אחרת והפרידה הזו מכניעה אותנו.

אבל אל תשכח שתמיד דיברנו על "גורל" זה שהפגיש בנינו, אבל כניראה שאותך בחליפת חתן
אראה עם כלה אחרת...

יש לי בקשה אחת .... שתינצור את כל הדברים האלו שכתבתי כאן ועל הדברים שביחד...

מי יודע אולי בעוד כמה שנים ניצחק... או להפך

אבל את הנעשה מאוחר להשיב....

אני סולחת על הכל ולא מצטערת אפילו על רגע קטן שהיה לי איתך אתה חייב לדעת שמעולם
לא שכחתי אותך, שזיכרונותיי ממך ומדמותך חרוטים עמוק בתוך ליבי.

אנחנו עוד ניתראה, ניזכר, נחשוב, נתגעגע, נירצה לראות אחד את השני, להתנשק, להתחבק
חזק, יהיה לנו חשק להביט בתמונות , לדשדש בזכרונות ולהריץ תמונות בראש, לקרוא
מכתבים ואולי גם להתחרט....

הכי קשה לדעת שאם לא הייתי כותבת לך לעולם לא היית יודע מה אני מרגישה. אני מאמינה
שבמערכת יחסים אמיתית ההיגיון מוצא מקום בו הוא פוגש את הרגש... קיוותי שיהיה עתיד
כזה לשנינו.

היכן שאתה נמצא עכשיו... האם אתה חושב עלי?

אני רוצה שתבין סוף, סוף... אני מאוהבת בך !

זה כל כך פשוט וכל כך קשה....

קשה לי כי את הרחוק ממני נפשית....

כל כך רציתי להתגבר על כל המיכשולים, הייתי רוצה שתחזור...

שתחבק אותי שוב....

להיות שלך...

ולדעת שלעולם לא תעזוב...

ושאתה שלי לנצח...

אז למה אתה לא מבין?!

לא שלך

אני