אליך

 זה קורה פתאום, כשכבר חשבת שזה לא יקרה שוב, אחרי שנים של בדידות.
 


 


אני כותבת את המכתב הזה כדי לפרוק את מה שאני מרגישה. אני מניחה שזה סוג של מכתב "מגירה".


 


 


אני לא כל כך יודעת איך ומאיפה להתחיל.. להסביר למה אני מתנהגת כמו שני מתנהגת ולמה אני מבלבלת אותך. אולי אפילו משחקת. אני כל כך לא רוצה שזה יהיה ככה. ולהגיד את זה כל הזמן שוב ושוב לא מפסיק את זה. אני משלה אותך, בלי לרצות, וגורמת לך לחשוב שאולי עוד נהיה יחד בזמן שאני משותקת מרוב פחד. יודעת שלא יהיה לי אומץ לראות את האכזבה בעיניים שלך כשתדע. למרות שהחיים מורכבים מעליות וירידות ולמרות שחייבים לקחת סיכונים, זה סיכון אחד יותר מדיי בשבילי. ממש פיתחתי רגשות כלפיך, בלי בכלל להכיר אותך ואני כל כך מפחדת שזה ייהרס. עד כדי כך שזה משתק אותי לחלוטין.


 


 


באמת אכפת לי ממך, אני חושבת עליך כל הזמן, אני חולמת. אני כל כך מחכה שנהיה יחד. נצחק, נריב. אתה תהיה אדיש ואני אהיה דרמה קווין. זוג משמים.


 


 


כל כך אכפת לי ויחד עם זאת אני כל כך מפחדת. כזאת עלובה שכלואה בינה לבין עצמה ולא מצליחה לשבור את החומות. כל כך מפחדת לתת למישהו להיכנס שוב. אני כל כך כועסת על עצמי.


 


 


ממש לפני כמה ימים פתאום הבנתי כמה אתה חשוב בשבילי. כמה אני רוצה אותך בחיים שלי. היה לי חשוב להגיד לך שנה טובה וגם אמרתי לך את זה. זאת הייתה נקודת המפנה עבורי. כשהבנתי שלא אכפת לי ממנו יותר. רק ממך. ממש כאילו נכנס לחיים שלי, פתאום מישהו מיוחד שדומה לי ומעניין אותי. שאני רק רוצה שיהיה לו טוב, שאני נקרעת כשהוא אומר לי "גם לי יש רגשות" במן פאסון מזויף כזה. כל כך לא רוצה שיכאב לו. כל כך לא מתכוונת לפגוע ככה. לגרום לו להרגיש שאני מתחמקת ממנו, שאני ממציאה תירוצים. כי אני לא. אם לא היו לי כאלה הגנות אינטנסיביות אולי כבר מזמן היינו חולפים עם הרוח. יחד.


 


 


המצחיק בכל העסק הזה, הוא שאנשים מסביבי לא מבינים על מה אני מדברת. מה פשר חוסר הביטחון הזה שיש לי. אנשים אומרים לי כל הזמן, את יפה, את מיוחדת. כשאני בעבודה או סתם הולכת ברחוב כל הפרצופים מסתובבים. אבל ההרגשה היא שונה לגמרי. אני לא אוהבת אותי. איך אני יכולה לנסות לאהוב אותך אם אני לא אוהבת אותי? אני לא. אם אני שואלת את עצמי מאיפה הכל התחיל. איך נהייתי כזאת פחדנית. כל כך מפחדת להיפגע? כנראה שזה שילוב של אנשים לא טובים עבורי שהכנסתי לחיים שלי בזרועות פתוחות. אנשים ובעיקר בני זוג שגרמו לי להרגיש לא מספיק טובה. רגשות שפועמים בי עד היום. מנהמים באוזניים. את לא מספיק.


 


 


בני זוג שהיו איתי שנים. ושנים גרמו לי להרגיש אהובה אך כלואה. כלאו אותי במעטפת של חוסר בטחון. כנראה שמפחד שאני אעזוב. אולי בנאדם משדר משהו. אולי אני מושכת אליי טיפוסים לא חיוביים.


 


 


אבל איך זה יכול להיות...?


 


 


פתאום הגיע אליי בחור חמוד, חכם, מצחיק, רגיש, יפה. כמו כפיל קטן שמזכיר לי את עצמי. שמשלים את המשפטים שלי, לפעמים. אדם שמעניין אותי. שאני יכולה לדמיין את עצמי מזדקנת איתו. מטיילת איתו, צוחקת איתו, אוהבת אותו.


 


 


ומה אני עושה? מוותרת עליו. מרחיקה אותו מרוב פחד. מפגרת שכמוני.


 


 


בפעם האחרונה שדיברנו, אמרת לי שאני מפחדת מהתחלות. אוי, כמה שצדקת.


 


 


 


 


 


ככל שאני חושבת על זה יותר אני מבינה כמה מוזרה אני אראה אם אי פעם תקרא את המכתב הזה. כמה נבוכה. אלוהיםם.


 


 


אנחנו בכלל עוד לא מכירים מספיק טוב. אבל אני יודעת. אני כבר יודעת את מה שאתה אולי תדע מאוחר יותר. ואולי לא תדע אף פעם