לבד...

אהבה שלי....
46 ימים.... עברו 46 ימים מהיום הזה שהחיים שלי התרסקו.
מאז אני לא חיה. אני לא מראה את זה כי... אסור לי להראות את זה. אבל בפנים אני מתה. אני מחייכת לאנשים אבל הלב שלי עצוב ובוכה.
חשבתי שהזמן יעשה את שלו ושאני אשכח מכל הסיפור הזה אבל.. זה לא קרה!
להיפך.. אני אוהבת אותך. יותר ויותר. למרות כל הכעס והתיסכול וחוסר הבנה הזה על מה שקרה- למרות הכל אני עדיין כל כך אוהבת אותך.
אני כל כך מתגעגעת אליך.
אני כל הזמן חושבת עליך מאמי, כל הזמן.
אין יום שאני לא מחכה לך... מחכה שתהיה כאן בעבודה. מחכה לך למטה, רואה את המעלית עולה וחושבת שאולי אתה בפנים, כשמצלצלים בימי רביעי בדלת האחורית,
אני עדיין מחכה לך, שתצא משם, תחייך אליי כמו פעם, תסתכל עליי במבט הכובש ומלא האהבה שלך, תבוא אליי, תחבק אותי, ותלחש לי באוזן כמה אתה עדיין אוהב אותי.....
ניסיתי לעבור הלאה... בחיי שניסיתי... אפילו יצאתי עם מישהו אחר... אבל לא הפסקתי לחשוב עליך. להשוות....אחרי פגישה אחת בלבד כבר אמרתי לו שזה לא ילך ...
אני עדיין חושבת שלא נהיה ביחד בחיים. לא בגלל מה שקרה. בגלל שזה פשוט לא ילך. בגלל שאי אפשר להתעלם מהדברים שמציקים לסביבה שלנו בקשר הזה.
אבל אתה כל כך חסר נסיך שלי... כל כך כל כך... לא יכולה יותר בלעדיך... אני מפחדת, אין מי שישמור עליי יותר. אין מי שיאהב אותי, אין מי שידאג לי, אין לי כלום...
אתה רוצה לדעת ממה אני הכי מפחדת?? אני מפחדת שלמרות כל ההבטחות שלנו שתמיד נאהב לא משנה מה יקרה- למרות ההבטחה היקרה הזו, אני מפחדת שהיום אתה שונא אותי... לא רוצה לשמוע ממני.
אם לא הייתי מפחדת כל כך הייתי מתקשרת אליך- רק כדי לשאול מה שלומך, לשמוע שאתה בסדר ולנתק... אבל אני מפחדת- שאתה כל כך כועס ושונא אותי  שאני פשוט לא עושה את זה...
אני משחזרת רגעים שלנו ביחד, הפגישה הראשונה שלנו, הנשיקה הראשונה שלנו, הפעם הראשונה שהחזקנו ידיים, אני נזכרת איך היית מפנק אותי, איך היית פותח לי את הגרעינים השחורים ומכניס לי לפה רק את הגרעין עצמו, נקי, "שלא תתאמצי" היית אומר לי... אני נזכרת בצחוקים שלנו... בשיחות הליליות הלא נגמרות שלנו... אחחח הלילות האלה הכי חסרים לי. בלילה אני לא נרדמת. חושבת עליך ומרטיבה את הכרית שלי בדמעות החמות שזולגות בלי הפסקה...
אני מחניקה את הבכי שלי- שלא ישמעו אותי .. ואני מרגיעה את עצמי תוך כדי שאני לוחשת לעצמי "אני אוהבת אותך איציק..."
אתה חסר לי אהובי...
אין לי חיים בלעדיך.
אין לי אויר.
אני מפחדת שיקרה לי או לך משהו ושאחד משנינו ימות בלי שהספקתי לומר לך כמה שאני עדיין אוהבת אותך- אני יודעת שהמחשבה הזו כל כך שלילית... אבל אני חושבת עליה לא מעט...
אני רואה את כל החדשות הנוראות האלה- את תאונות הרכבת, תאונות הדרכים, מחלות.. אני רואה איך פרחים נקטפים... ואני מפחדת שהפרח שלי יקטף לפני שאספיק  לומר לו את מה שבליבי....
אני מפחדת מאמי... מפחדת כל כך. זקוקה לך, כמו אוויר לנשימה, ויותר מזה....
לא יודעת כבר מה לעשות מאמי.. אני חיה לבד עם כל הרגשות האלה- לא מסוגלת לשתף אף אחד בדבר המדהים הזה שעדיין פועם חזק...
אני לבד. לבד בעולם. לבד בלי איציק, בלי האהבה שלו, בלי הקול שלו, בלי המילים המרגיעות שלו...
איך שהוא אני מקווה שתרגיש ממרחקים את האהבה והגעגועים שלי... שתחזור אליי רק לנשיקה וחיבוק אחרונים...
אוהבת אותך ולא שוכחת אף לא רגע מכל הרגעים הקסומים שלנו...