געגועיי.

חשבתי שמתישהו הדמעות נגמרות, הגעגעוע מתגבר על עצמו והאהבה עם הזמן דועכת ונעלמת.. כנראה שטעיתי. הדמעות לא נגמרות אף פעם, הגעגוע רק הולך ומתעצם מיום ליום, והאהבה? היא לא החלטית. אוהבת, לא אוהבת, אני כבר לא יודעת. יום כן, יום לא.

כשהאהבה מחליטה שהיום כן, כול היום מתחרבש לי. אני מחזיקה את הדמעות חזק חזק בפנים, משתדלת שלא יראו אותם, ואח"כ הולכת ובוכה בצד. בשקט.. כול משפט שלה עליו עושה לי צביטה בלב. צביטה ענקית בלב. כול הבעת געגוע שלה גורמת לי יותר כאב.

מה קורה כשהאהבה מחליטה שהיום לא? שומדבר מיוחד.. היום כרגיל. שמח וכייפי. בימים כאלה היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה עליו וזה לא יזיז לי. אני בשלי- מאושרת. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות עם זה. מה לעשות עם עצמי. באותו היום שהיא הייתה אצלי והיא דיברה איתו, זה היה יום שלא. שלא אהבתי.. שהיא דיברה עליו כ"כ הרבה וזה פשוט לא הזיז לי!! באמת שהייתי הכי שמחה בעולם באותו היום.

אתמול פתאום הכול עלה לי.. כול פעם.. כול השטויות שלנו. המילים שלנו, השיחות שלנו.. הוצפתי געגועים פתאום. בכיתי כ"כ הרבה. כמו שלא בכיתי כבר הרבה מאוד זמן.. כבר חודשיים שלא ראיתי אותו. אני מתגעגעת בטירוף.. אני מתגעגעת לפעם. לפעמים שהיינו נפגשים, והייתי מסתכלת לו בעיניים מלא זמן ורק אחרי כמה זמן הוא היה שאול אותי "מה?". אני מתגעגעת לחיבוק הזה שהיה לו.. הידיים הגדולות האלה שתמיד תמיד היו חמות. גם בימים הכי קפואים של החורף. אני זוכרת את יום ירושלים של כיתה י'.. היום הכי מאושר שהיה לי. היום שאני בחיים לא אשכח. היד החמה הזאת שהייתה לו כשדילגנו יד ביד בשדרות ממיל"א. החיבוק האוהב.. המילים האלה שהוא לחש לי.. הצמרמורות שבאו אח"כ. החיוך שסירב להימחק מהשפתיים כול הלילה שאחרי.