לאהובי הלא מושג..

תמיד היית קרוב, אך בתור מישהי "תפוסה" ראיתי אותך רק בתור עור מכר שגר קרוב- עוד אחד שאומרים לו שלום כשניפגשים במקרה.   עד שיום אחד ראיתי אותך באמת, יפה ומושך, גבוה יותר משאר הגברים, שערך השחור שמקצתו מאפיר, מבריק באור השמש. עיניים יפות- חומות וגדולות- הפנטו אותי פתאום למבטך כשעברת מולי וחייכת אליי.

כל אותו היום ניסיתי להתרכז בעבודה אבל לא הצלחתי לשכוח את הרגע הקסום בבוקר כשגיליתי אותך- אוצר אמיתי שהיה טמון בסביבתי...

כשחזרתי הבייתה הזכרתי לעצמי שאין טעם להמשיך ולחשוב עליך. חבל לבזבז כל שניה של מחשבה. בין כל העבודה, משפחה והעיסוקים היום- יומיים כבר אין מקום להתאהב. לשנות. בשביל מה שוב להעיר את הלב?    עכשיו הרגשות מנוטרלים, הכל בסדר, אני ממלאת את תפקידי בעולם בצורה טובה ויעילה. האם שווה לי לאבד את כל מה שיש לי בשביל הלא נודע??

צחוק הגורל- דווקא כשהגעתי לחיים מסודרים, אתה נמצא שם לידי, מזכיר לי את כל מה שרציתי לשכוח שאני מפסידה.

כרגע הכל נוח וזורם, אין דרמות, חששות או דאגות לעתיד, אבל הניצוץ הזה אותו כולם מחפשים- לא נמצא בחיים שלי.

ואז , כאילו להכאיב, יש אותך שגורם ללב שלי לפעום מחדש...

בכל לילה כשאני הולכת לישון, אני נשבעת לעצמי שממחר אשכח אותך. אוציא אותך מחיי. אבל אתה, פולש לא רצוי- חודר לחלומותיי, שם אתה עוטף אותי בזרועותיך החמות, לוחש לי מילים שכל כך רציתי לשמוע ממך. שם אני חוזרת להיות מאושרת וחופשייה, טובעת איתך בעולם אחר בו רק אני ואתה קיימים.

בבוקר שוב כועסת על עצמי איך נתתי ללב שלי להסחף איתך, אפילו רק בחלום.

ועוד יום מתחיל ועוד יום נגמר. יום עמוס אבל ריק מתוכן, שבו אני נלחמת עם עצמי, מנסה להשתכנע שאני נמצאת במקום הנכון וצריכה להעריך את מה שיש לי.

אבל כשהערב מגיע, הציפייה היחידה שלי היא להיות שוב בקרבתך...

כשאני מגיעה הבייתה, מתמהמהת עוד קצת בכניסה, הרוח של בין הערביים מחממת אותי, נותנת לי כוח לעבור עוד לילה שבו אני צריכה לבטל את עצמי ואת ריגשותיי ולקבל את המציאות.



הערב לא ראיתי אותך, אבל דמותך חקוקה במחשבותיי ובליבי. כל הבעה שלך, כל קמט קטן בזויות עינייך כשאתה מחייך, קולך הנעים והמלטף, עורך השחום והמזמין...

ואולי יהיה בי האומץ לפרוץ את החומה שמקיפה אותי ולהגיע אליך. פעם אחת להסתכן ולהמר. לנסות את הדבר הלא צפוי שבו אני לא אמורה לבחור.  לבחור בך.