מכתב לאהובי שאף פעם לא ישלח.

במה אתחיל איני יודעת,

לפני שהכרתי אותך חשבתי שאהבתי,אבל אחרי כמה זמן איתך הבנתי שלא אהבתי כמו שחשבתי מסתבר שלא ידעתי מה זו אהבה.

איתך למדתי מה זו לאהוב וגם הרגשתי מהי ההרגשה כשאוהבים אותך.

מה"אהבה" שהייתה לי לפנייך נפגעתי ואת אהבתי כלפייך לא הרגשתי.

שנה וחודש היינו יחד,יצאנו,בילנו,רבנו והכי חשוב סלחנו ואהבנו הבנתי ממך כל-כך הרבה דברים שעם אחר לא הייתי מבינה.

יום-יום היינו יחד את אהבתך כלפיי הראת ואני זילזלתי.

יום אחד שאלת אותי,התייעצת איתי האם כדי ללכת לראות בחורה שעדיתה להיות אשתך באותו הרגע אמרתי תלך תתחיל לחשוב על העתיד שלך ולי הקשבת והלכת,לאחר יומיים הכל התהפך.

ביום הראשון הלכת ואחרי שחזרת דיברנו שאלתי אותך מה דעתך אמרת אני מבולבל ולא יודע מה לומר השארת לי תקווה כל-כך גדולה!!

אך יום אחרי כשביקשתי לראות אותך אמרת לי דבר שאף פעם לא שממעתי ממך "אולי,אך לא מבטיח" ואני לא וויתרתי ולבסוף ראיתי אותך.

יום אחרי שישבנו הלכת שוב לראות אותה,ישבת איתה ובערב החלטת שהאישה הזו תהיה אשתך כששמעתי את זה קיבלתי את שוק חיי כל זה קרה כל-כך מהר וכל הדיבורים שדיברתי הלכו לעזעזל!

הרגשתי דקירה כל-כך עמוקה דמעות לי ירדו ללא הפסקה.

החלטתי שמה שיש בנינו צריך לסיים אמרתי לך תבוא אנחנו צריכים לדבר,באת דיברנו,כאבנו אמרנו שזה נגמר שאין יותר ואני ואתה.

מאז שישבנו עברו יומיים ופשוט נשברתי,התקשרתי דיברנו ושוב ישבנו ונשבעתי שאהיה חזקה בשבילך וזה מה שהיה צחקנו כמה שאפשר אך לא רציתי לתת לך ללכת ואתה אמרת לי את תישכחי תהיי חזקה אמרתי לך אנסה בשבילך,והלכתי.

אך שוב נשברתי,התקשרתי אמרתי לך את אשר על ליבי,הרגשתי שהבנת אותי אבל לא כמו שרציתי.

אמרת לי שאין ברירה ושוב הלכת.

יודעת אני שאוהב אתה אותי אך לא מספיק מפני שלהילחם עליי לא יכולת,למרות עולמנו השונים השתכנעתי שאותך בכל מקרה אני רוצה,אך זה לא מה שאתה חשבת ואמרת אני ואת זה לא ביחד.

אהבתי אלייך נשארת עמוק בליבי,כואבת אני על זה שלא תהיה יותר שלי.