תחושת הבדידות

היא טעמה מהצער ונחנקה מהכאב.


היא סבלה מספיק, הלב כבר דולף.


היא הפנימה את החיים כמו שהם.


וויתרה כשצריך להלחם.


היא תמיד הייתה בודדה, למרות שהייתה לה חברה.


בודדה בתחושות, בודדה ברגשות.


היא לא סמכה עליהם.


היא לא יכלה, או שפשוט וויתרה.


 


היא הזריקה לעצמה כמות נדיבה של ריחוק.


היא אהבה את זה. זה עשה לה טוב.


התחושה הזו של הלב, בלי אף אחד.


הזמן לחשוב, הזמן לבכות.


 


את המשפחה שלה היא לא אהבה- והם לא אהבו אותה.


היא שתתה את המשקה הקבו של אותה התחושה,


תחושה של הפנמה, תחושה סגורה.


היא צבטה את עצמה במקומות הכי כואבים, אישיים.


סימנה את דרכה בשביל החיים.


הרימה את הכוסית של הטעם המר,


הטעם המר שעוד לא נגמר.


שלפה את הסיפוק מאותן הפעמים,


ונהנתה ממנו כל עוד החיים נותנים.


 


האושר לא ראה אותה ממטר- והיא אותו מקילומטר.


האהבה התחבאה מאחורי השיחים ופינתה מקום לצחוק ששטף א חלומותיה הלא נעימים.


האכזבה נגעה בקצוות מוחה ואיפשרה לכאב להצטרף לסבלה.


הבדידות רדפה אותה לכל מקום, ותרדוף אותה כל רגע ויום.


 


היא סבלה כל חיה הקצרים.


תחושת הלב השתלטה עליה וכירסמה את רגשותיה.


היא מתה.


היא לא החזיקה מעמד הרבה.


אבל היא הצליחה להחזיק מעמד, יותר משאר האנשים הבודדים.


היא נעזרה בסמים.


הסמים שגרמו לה להגיד שלום לחיים.